שלושה בנובמבר

שלושה אירועים חשובים בתולדות העם היושב בציון אירעו בחודש נובמבר, אך ההנהגה והתקשורת משכחים אותם. מדוע?

מנחם רהט , ג' בכסלו תשע"א

מנחם רהט
מנחם רהט
צילום: עצמי

שלושה אירועים היסטוריים משמעותיים, שחוללו רעשים סייסמיים בתולדות עם ישראל, אירעו בחודש זה, נובמבר למניינם, אבל למרבה הצער רק אחד מהם, רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, נטחן עד דק בימים אלה באמצעי התיקשורת ובציבור. מן השניים האחרים, בעלי משמעות אדירה בתולדות עם ישראל במאה האחרונה, מתעלמים כמעט לחלוטין.

המדובר כמובן בשני אירועים מכוננים בתולדות העם, שמסובב הסיבות מיקם אותם בשני קצווֹתיו של נובמבר – האחד ביום ה-2 בנובמבר: הצהרת בלפור, שבאה לעולם ב-1917; והשני ביום השני מסופו של החודש - החלטת עצרת האומות המאוחדות, ביום ה-29 בנובמבר 1947, על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

אף ש'רק' שלושים שנה חוצצות בין ה-2 בנובמבר וה-29 בנובמבר, לא זכו אירועים אלה, בעת התרחשותם, להתייחסות זהה בקרב שלומי אמוני ישראל. רבים ביניהם הסתייגו נמרצות מן המהלך המכריע בכיוון הקמת מדינה יהודית בא"י, הצהרת בלפור, עד כדי נסיון להמית את ההצהרה החשובה עוד טרם היוולדה.

מצד שני, אפשר אולי להבין את פשר ההתנכלות היהודית להצהרת בלפור: ההצהרה נחשבה לשיא הישגיה של התנועה הציונית, שהיתה אז מיעוט בעם, מה גם שאז טרם הוטל על עצם קיומו של עם ישראל צילו של הגדול באסונותיו בדורות האחרונים – השואה המזוויעה שבה נרצחו באכזריות שטנית 6 מיליונים מבני עמנו. בעשור השני למאה שעברה (1917), עדיין ראו רבים מקרב שלומי אמוני ישראל את עתיד היהדות בארצות ניכר, ועצם רעיון העליה לציון, נחשב לכפירה בעיקר וחוצפה כלפי שמיא רח"ל.

ברלין אינה ירושלים

רק מעטים מבין גדולי ישראל הרהיבו בנפשם להכיר בצללים המאיימים על עצם הקיום היהודי בניכר. ביניהם בלט אותו חכם-עדיף-מנבי
אף ש'רק' שלושים שנה חוצצות בין ה-2 בנובמבר וה-29 בנובמבר, לא זכו אירועים אלה, בעת התרחשותם, להתייחסות זהה בקרב שלומי אמוני ישראל. רבים ביניהם הסתייגו נמרצות מן המהלך המכריע בכיוון הקמת מדינה יהודית בא"י, הצהרת בלפור, עד כדי נסיון להמית את ההצהרה החשובה עוד טרם היוולדה.
א, מרן רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, שהזהיר כמה עשרות שנים לפני השואה, את הממירים את ציון בחיי הגולה וטוענים כי "ברלין היא ירושלים... אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותם מגזעם".

היום, במבט לאחור, קשה להאמין שלמרות דברי אזהרה-נבואה אלה, התאמצו קבוצות של יהודים, הן מתבוללים והן עסקנים ורבנים מקרב שלומי אמוני ישראל, להניא בכל דרך ב-1917 את ממשלת בריטניה, מפירסום ההצהרה בדבר הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

קשה להאמין, אבל אלה הן העובדות, כפי שתוארו בפי מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק, בספרו 'ארץ ישראל' (שיחות בענייני א"י מפי הרצי"ה קוק):

"בפרק של הצהרת בלפור, התגלה יחס טוב מצד הגויים כלפי עם ישראל ע"י מסבב הסיבות... (אלא) שיהודים מתבוללים רצו אז לעכב את הצהרת בלפור. היו כמה לורדים יהודים שפנו בנוסח אנגלי: הלא העם האנגלי הוא ממעריצי ה'בייבל', והרי כל הלאומיות והציונות, תחיית האומה, הם נגד הדת. לכן אין זה מתאים שהאנגלים, שהם דתיים, יצטרפו למהלך הזה נגד הדת".

"צדיקים שאינם מאמינים"

אבל היתה גם קבוצה אחרת של יריבי ההצהרה. היו אלה יהודים אורתודוקסים מגרמניה, "צדיקים חרדים" מכנה אותם הרצי"ה, שביקשו להופיע בפני הפרלמנט בלונדון כדי לסכל את מתן הצהרת בלפור. הרצי"ה רואה בהם ובשכמותם "חרדיות מסולפת ויראת שמים מזוייפת", ומכנה אותם בתואר שאלמלא השתמש בו, ספק אם ניתן להעלותו על הכתב: "צדיקים שאינם מאמינים" (ע' 223).

"...צדיקים אלה עשו כל מה שיכלו להזיק ולקלקל, כדרכם בקודש", מוסיף הרצי"ה, ומצטט מכתב שכתב אביו, מרן הראי"ה קוק, בענין זה: "הנני מלא דכאות לב מפגיעתם של ... המתיימרים להיות מנהיגי אגודת ישראל, אשר לא ישימו לב למעשה ה' הנורא, אשר הוא עושה בכל מערכת המאורעות... ובלא חרדת לב, ובאפס התעמקות חודרת, ישיתו פיהם לדבר גבוהות במרום ונשגב, להחשיך מילין נגד חזון הפלאות אשר עינינו רואות, על דבר צמיחת קרן הישועה, ההולכת וצומחת מני אז, ע"י קיבוץ נידחים אל הררי קודש, וכעת כבר הזרוע נטויה על כל העמים, ודבר אלוקינו יקום לעולם".

באותה עת שהה מרן הראי"ה קוק בלונדון, ועל פי עדות בנו "ניהל מלחמה גדולה נגד היהודים המתבוללים באנגליה שרצו לעכב את הצהרת בלפור... [ונגד] האורטודוקסיה הגרמנית... העסקנים האגודאים מפרנקפורט, שנחשבו ליהודים צדיקים... וכניסתם לאנגליה יכלה להביא נזק חמור להצהרה. כי הם לא היו לורדים מתבוללים, אלא יהודים צדיקים חרדים מפרנקפורט, שבהופעתם היו מרשימים את הפרלמנט. אבל מן השמים נמנעה כניסתם. מי שהיה צריך להיכנס – נכנס, ומי שהיה צריך לא להיכנס – לא נכנס, על פי ההנהגה האלוקית".

הראי"ה קוק כתב במכתבו דברים נוקבים ויורדים עד תהום לגבי אותה "כיתה ידועה המתחסדת בחסידות ארסית שאינה יכולה לסבול כל תנועה של חיים לאומיים, ביחוד ביחס לישראל בארץ ישראל... וכאן מצא בעל חוב, מקום לגבות את חובו, להשליך נעל על תקוות החיים על אדמת הקודש. והתוצאות מזה, החביבות עליהם, היא השתקעות של גלות, ללקט פירורים תחת שולחן אשכנז, ועל יסודות של יראת שמים מזוייפת זו, בונה היא המינות המגועלה את קינה, וביצי צפעוני אלה מתבקעות הן". הראי"ה כינה יהודים אלה, ברוב זעמו, בתואר הפוגעני: "בעלי הקרניים".

ובנו הרצי"ה, שמזכיר כי החפץ חיים זצ"ל (רבי ישראל הכהן מראדין) הזהיר כלפי רודפיו של הראי"ה קוק, כי "בניהם ישתמדו", מסכם: "אכן, אצל חרדים במצב של התמוטטות והתכחשות לכלל ישראל, קיימות סכנות רוחניות ולאומיות שונות עד כדי שמד" (ע' 225).

בהמשך הדברים מתאר מרן הרצי"ה את תגובתם של "העסקנים האגודאים הקטנוניים" לחסימת דרכם ללונדון. הם ביקשו "לקלקל בדרך אחרת: אירגנו בווינה כנס גדול, במטרה לעורר את היהדות על ה'סכנה' הגדולה שבהצהרת בלפור. הם דיברו בהתלהבות על הצלת היהדות. לכן בא עם רב של יהודים תמימים ויראים, וביניהם גאוני התורה... עסקני אגודת ישראל אירגנו שם אסיפה גדולה נגד הכרזת בלפור. הוכן שם נוסח מוכן מראש כדי שיחתמו עליו גדולי ישראל, שעיקרו היה שהצהרת בלפור היא סכנה גדולה ליהדות, ולכן הם מבקשים מממשלת אנגליה לבטלה והם 'מוחלים טובות'. בראש האסיפה ישבו ר' מאיר אריק, ר' יוסף ענגל ועוד גאון אחד מגליציה. קם ר' יוסף ענגל ואמר: 'היד החותמת תקוצץ!'. בכך נפסק הכל".

20 שנה בלבד אחר המאמצים לסכל את הצהרת בלפור, הסתלקה היהדות החרדית מהתנגדותה להצהרת בלפור. בכנסיה הגדולה של אגו"י, שהתכנסה ב-1937 במריאנבד, צ'כוסלובקיה, בצל מאורעות תרצ"ו בארץ, עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ותכנית החלוקה של ועדת פיל, קבעה מועצת גדולי התורה כי היא מתנגדת אפילו לחלוקת הארץ לשתי מדינות. גדולי הדור ובהם האדמו"רים מגור, סוכצ'וב, בויאן, אלכסנדר, סדיגורא ועוד, וראשי ישיבות היושבים ראשונה במלכות ובהם הגאונים אלחנן וסרמן מברנוביץ, אהרון קוטלר מקלצק, זלמן סורוצקין מלוצק ואחרים, קבעו בחתימת ידם, כי "ארצנו הקדושה נתונה לנו מאדון העולם בשבועה וברית עולם... הארץ הקדושה אשר הקב"ה הציב גבולותיה בתורה הקדושה, נתונה לעם ישראל עַם עולם, וכל ויתור שהוא על אדמות קודש הנתונה לנו ע"י הקב"ה בגבולותיה, אין בו ממש".