וישמעאל – עודנו מצחק

אירוע האלימות המחפיר כלפי אביר אבו קטיפאן, גויס אף הוא להשחרת פני המימסד הישראלי ויחסו למיעוט הערבי. אני אישית נזכרתי בתיאוריה מההיסטוריה עקובת הדם שלנו.

גלית פרג'ון , ג' בכסלו תשע"א

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

ב - 20/10/2010 אביר אבו קטיפאן, אם לחמישה בת 33, נורתה למוות בעיר לוד. המשטרה עצרה את בעלה של הנרצחת, ועוד כמה שותפים בחשד לרצח על כבוד המשפחה. מדינת ישראל אדישה לגמרי, אך תושבי לוד מזועזעים ממקרה הרצח השלישי בעיר בתוך חודש. ותושביה רוצים שקט ושלווה.

בתכנית 'מה בוער' בגלי צה"ל הועלה לשידור איש האקדמיה פרופ' מוחמד חאג' יחיא, סוציולוג ומרצה לפוליטיקה ומדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית.

ומה בפיו של כבודו המלומד? אולי הסבר אנתרופולוגי לתופעת האלימות בחברה הערבית בכלל, וזו שכלפי נשים בפרט? אולי ניתוח פסיכולוגי של המנטליות חסרת הגבולות שיש בה הסכמה בשתיקה לנטילת החוק לידיים בשעת כעס ואבדן שליטה, וחיפוי של החברה מסביב? תיאור של סוציולוג לתופעת 'כבוד המשפחה'? הצגת נתוני מחקר עדכניים ועגומים שנאספו על ידו ועל ידי עמיתיו אודות התופעה? אז זהו שלא. כאיש מקצוע שהינו חוקר ותיק ומכיר את גורמי תופעת האלימות, פותח יחיא בכך שהמנטליות הערבית ואחריותה של החברה הערבית לרצח הם רק גורם אחד מתוך הרבה גורמים לתופעת רצח נשים.

ומה הם הגורמים הנוספים? התשובה, איך לא: המימסד הישראלי. הגורם שבו בוחר יחיא למקד את השיחה הינו המימסד הישראלי שמנציח את הקיפוח של נשים פלסטינאיות, ולא דואג להם להשכלה, תעסוקה ומעמד. האישה
דווקא במקרה של קטיפאן, העובדה שהמנוחה נהרגה תוך כדי נסיעה ברכב שלה, יכולה להעיד על איזשהו מעמד כלכלי שיש לה, יותר מאשר הרבה נשים יהודיות שאני מכירה בעליהן לא חולמים לרצוח אותם
הנרצחת כאמור היא מיפו, שהיא עיר ואם, ולא ממחנה פליטים שנכפו על תושביהם (ע"י מנהיגיהם) תנאי חיים מחפירים. אבל יש כאן מקרה נוסף המחזק את התיאוריה שהמימסד הישראלי המקפח ומזניח נשים ערביות, הוא הגורם להם להירצח.

יחיא מנוסה לא רק במחקר, כי אם בדוברות. מלהט דבריו כמעט והשתכנעתי שאם לקטיפאן המימסד הישראלי היה דואג להשכלה ותעסוקה אולי היא לא היתה נרצחת. ייתכן שההשכלה והתעסוקה שהיו מעניקים לה הממסד הישראלי היו עוזרים לבעלה לשמור על קור רוח נוכח אישתו שלטעמו עושה מעשי נבלה. כי אם היא משכילה ועסוקה אולי כדאי לחשוב פעמיים לפני שרוצחים אותה. אולי אם המנוחה היתה יותר משכילה, היתה מבינה שלא כדאי להסתבך עם טיפוסים כמו בעלה. אם היתה בעלת תעסוקה זה היה עוזר לה להיות בחברתו פחות, או שהכסף מתעסוקתה היה מאפשר לה לשכור שומר ראש אישי, כך שבדרכים אלה הרצח היה יכול להמנע. כשחושבים על זה, שומר ראש או עו"סית צמודה לכל אישה ערביה שבעלה עצבני מידי זה משהו שהמימסד הישראלי יכול, ואולי אף צריך לדאוג לו, בתור צורך קיומי בסיסי עוד לפני השכלה ותעסוקה. אם נלך לשיטתו של הפרופסור, העוול המשווע של הממסד הישראלי כלפי הערבים בכך שמקפחם ומונע מהם תנאי בסיסיים הוא הוא שגורם להם להפוך מאומה עדינת נפש, אצילה והגונה, שחיה בשלום עם כל מי שסביבה (עד שמרגיזים אותם) לכזו שנקלעת, שלא באשמתה, למצבים מעין אלה.

דווקא במקרה של קטיפאן, העובדה שהמנוחה נהרגה תוך כדי נסיעה ברכב שלה, יכולה להעיד על איזשהו מעמד כלכלי שיש לה, יותר מאשר הרבה נשים יהודיות שאני מכירה ובעליהן לא חולמים לרצוח אותם. אבל לא נהיה קטנוניים. בואו ניתן את הקרדיט הראוי לפרופ' יחיא שהקדיש שנות מחקר רבות לנושא, ושיש להניח שמדגמי המחקר שלו כללו לא מקרה בודד כי אם מאות רבות של נשים כמו קטיפאן, חלקן בעלי רכבים, וחלקן בניגוד אליה דווקא לא. חלקן נרצחו כמוה תוך כדי נסיעה, וחלקן בנסיבות אחרות. חלקן נרצחו על ידי בעל מטורף וחלקן על ידי אח או דוד. אבל מהמחקרים עולה שהגורם המנבא אלימות, והמשותף לכולן – שהן קרבן של קיפוח והזנחה מצד המימסד הישראלי.

כצפוי, פרופ' יחיא השתמש בבמה שנתן לו המימסד הישראלי. הראיון, שהיה יכול להיות ניתוח אירועים ענייני, נוצל להנפת אצבע מאשימה והזדמנות להשמיע זעקת שבר על העוול הנורא שנעשה לציבור הערבי ולנשים שבו. אירוע האלימות המחפיר כלפי אישה זו, גויס אף הוא להשחרת פני המימסד הישראלי ויחסו למיעוט הערבי. אני אישית החכמתי. הראיון הזה הזכיר לי תיאוריה מוכרת מההיסטוריה עקובת הדם שלנו.

"ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק".

ומה ראתה שרה בישמעאל? מבאר רש"י על פי המדרש:

"שהיה מריב עם יצחק על הירושה, ואומר: אני בכור ונוטל פי שניים, ויוצאים בשדה, ונוטל קשתו ויורה בו חיצים, כמה דתימא: "כמתלהלה יורה זיקים, חיצים ומוות, ואמר: הלא משחק אני".

שני דברים ראתה שרה בישמעאל: האחד - שהוא רוצה לקחת לעצמו את רובה של ירושת אברהם, שהיא ארץ ישראל. והשני - שהוא רוצה, להרוג את יצחק. וכיצד בא ישמעאל להרוג את יצחק? לא בחרב שלופה ובמלחמה גלויה. הוא חושש שאברהם יבין את כוונותיו, ולכן בא כנער המשחק בחיצים ובאבנים. מהמדרש מובן מהי צורת הלחימה של ישמעאל, ומה הסכנות בה. ישמעאל הנוטל חיצים ומכוונם כלפי יצחק, לא מגדיר את המעשה כלחימה. זה החלק המבלבל, ואולי גם הכי מסוכן. קריאת מלחמה ולקיחת אחריות על המטרה הם דבר שקיים גם במלחמה מול אויב מר, אך דרכו של ישמעאל היא בנקיטת טקטיקה חמקמקה ומבלבלת. הוא מתפתל וקורא לעצמו "מצחק". המדרש מציע הסבר פסיכולוגי לטקטיקת הלחימה הזו: מתוך חשש, כוונותיו הלוחמניות של ישמעאל מוסתרות במעטפת של אי לקיחת אחריות על מהלך לוחמני.בהתמודדות מול אויב כזה, יש להבין שגם ציפיה ליושר אינטלקטואלי בצורה של הצהרה ישירה על הלחימה – זוהי ציפיית שווא.

כל זה סיבה נוספת לחזק בכל דרך את הר' שמואל אליהו, רבה של עיה"ק צפת. לא רק החשש שצפת תגיע למצבה של לוד מניע אותו להתנגד לכך שערבים יקנו בתים בצפת, אלא פסיקה מפורשת של השו"ע בעקבות איסור "לא תחנם". כאז, גם היום, מצב מלחמה מול אויב אלים תוקפן וחלקלק ש'ציד בפיו' ומתמחה בהתפתלות והצטדקות, ומנגד עם ישראל שעומד מבולבל ונבוך – זהו ח"ו הפתח המוביל לאסון.

יאיר ה' את עיננו, ובע"ה נזכה לגאולה שלימה.