ריבונות ישראל ביהודה ושומרון

על פי המשפט הבינלאומי, מדינת ישראל היא המדינה הריבונית ביהודה ושומרון, גם אם היא מנסה להתכחש לכך.

עו"ד אביעד ויסולי , י' בכסלו תשע"א

אביעד ויסולי
אביעד ויסולי
צילום: עצמי

העולם הערבי מנהל כיום מסע דה-לגיטימציה מקיף למדינת ישראל ככלל, ולהתיישבות ביהודה ושומרון בפרט.  מסע שיסוי והכפשה זה, נשען על טענת ה"כיבוש" של שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה ב – 1967 ואי-חוקיות ההתנחלויות.  הכצעקתה?  האם מדינת ישראל ריבונית או כובשת ביהודה ושומרון?
 
בחינה מדוקדקת ויסודית של המשפט הבינלאומי בכל הנוגע לריבונות וכיבוש, מעלה טענה מעניינת כי כל טענת ה"כיבוש" ביש"ע מופרכת מעיקרה, ומדינת ישראל היא, להלכה ולמעשה, המדינה הריבונית היחידה והמלאה באיו"ש. מהיכן נובעת טענת ה"כיבוש"?  את זה נשאיר לסוף.
 
הראיות המרכזיות המפריכות את טענת ה"כיבוש" ומוכיחות את ריבונותה של ישראל בשומרון ויהודה הו כדלקמן:

א. טענת ה"כיבוש" טוענת כי כבשנו את איו"ש במלחמת ששת הימים מידי ירדן.  גם אם נניח שלירדן היתה "ריבונות" על יהודה ושומרון ב – 1967 (והנחה זו תופרך בהמשך), הרי בכל מקרה ירדן ויתרה מרצונה על ריבונותה שם בהודעה חד-צדדית של המלך חוסיין ב – 1988 על ביטול הסיפוח של "הגדה המערבית" לירדן.  משמדינה מוותרת על ריבונותה, היא מוותרת ממילא על כל טענת "כיבוש".
 
ב. ובאותו הקשר - בשנת 1994 חתמה מדינת ישראל על הסכם השלום עם ירדן.  הסכם השלום קובע כי הגבול הבינלאומי בין ישראל לירדן הוא – נהר הירדן.  במשפט הבינלאומי, הסכם שלום בין שתי מדינות שכנות הקובע את הגבול הבינלאומי ביניהן, הוא האקט המובהק ביותר של קביעת ריבונות של כל מדינה מכל צד של הגבול הבינלאומי וסיום כל טענות ה"כיבוש" למיניהן.
 
ג. ניתן להגיע בדיוק לאותה תוצאה גם מזווית אחרת – במסגרת המשפט הבינלאומי, קיים עיקרון בסיסי שכל פיסת אדמה על כדור הארץ נמצאת בריבונות של מדינה כלשהי (למעט הקוטב הדרומי).    ריבונות על שטח אדמה יכולה להינתן אך ורק למדינות מוכרות בעולם.  ביהודה ושומרון יש רק מדינה מוכרת אחת שיכולה להיות בעלת הריבונות שם – מדינת ישראל!  לפלשתינים אין מדינה, ואם תהיה להם מדינה בזמן כלשהו בעתיד, הם יצטרכו לשאת ולתת עם מדינת ישראל על ויתור חלקי על ריבונותה באיו"ש.
 
ד. עם פקיעת המנדט הבריטי, ב – 15.5.48, הוכרזה בארץ ישראל מדינה אחת בלבד – מדינת ישראל.  יתרה מזאת – האסיפה המכוננת החילה את החוק הישראלי על כל השטחים של המנדט הבריטי בעת פקיעתו (סעיפים 11 – 14 לפקודת סדרי שלטון ומשפט) - כולל איו"ש ורצועת עזה.  כשמצרים וירדן פלשו לרצועת עזה ולאיו"ש ב - 1948, הם אמנם כבשו את השטחים הללו, אבל אותם סעיפים בפקודת סדרי השלטון והמשפט לא בוטלו.  כישראל שחררה את אותם שטחים ב – 1967, נכללו שטחים אלה ממילא בפקודת סדרי השלטון והמשפט.  כשנחתמו הסכמי השלום עם מצרים וירדן, הוגדרו הגבולות הבינלאומיים בין מדינת ישראל לבינן בדיוק על גבולות המנדט הבריטי.  אישור הסכמי השלום על ידי הכנסת הינו אישור מחודש של הריבונות של מדינת ישראל על כל ארץ ישראל בגבולותיה המנדטוריים.
 
ה. "כיבוש" במשפט הבינלאומי מוגדר (באמנות ג'נבה ותקנות האג) כהעברה במסגרת מלחמה מוכרזת של שטח חוקי וריבוני של מדינה א' לידי מדינה ב'.  כיבוש יכול אך ורק של שטח חוקי של מדינה מוכרת – לא של שטח כבוש, ולבטח לא של שטח שעם מסוים שאינו מדינה מוכרת טוען לזכויות כלשהן לגביו.  לגבי הפלשתינים לא יכול לצוץ כלל שאלה בנוגע לריבונות, כי מעבר למופרכות התזה של "ריבונות ללא מדינה", בפועל הם הודו מפורשות ב"הסכמי אוסלו" שהם אינם מדינה ואין להם ריבונות באיו"ש ורצועת עזה, והם הסתפקו בקבלת זכויות של אוטונומיה מישראל.
 
ו.  ישנם מספר לא מבוטל של טיעונים נוספים (ההבטחה האלוקית, המורשת היהודית, הבעלות ההיסטורית, החלת ריבונות דה-פקטו, התיישנות, אמנת סן-רמו) שתיקצר היריעה מלפרטם כאן.
 
עולה מכאן השאלה – מהיכן באה טענת ה"כיבוש" הישראלי?  משיחות שניהלתי עם מומחים במשפט הבינלאומי מכל העולם הם אומרים בקול אחד ...מבג"ץ.  "בג"ץ שלכם קבע שבאיו"ש ורצועת עזה יש "תפיסה לוחמתית" (Belligerent Occupation) שהוא ההגדרה במשפט הבינלאומי של "כיבוש" ואם ביהמ"ש העליון שלכם טוען כך – מי בעולם יחלוק עליו?"
 
הביטוי "תפיסה לוחמתית" (שמבחינה לשונית הוא מופרך – צריך להיות "כיבוש צבאי") נטבע על ידי פרופ' יורם דינשטיין, מאוניברסיטת ת"א.  הוא גם זה שכתב בספרו "דיני מלחמה" בשנת 1983 (עמ' 211- 212) את הדברים הבאים:
"מצריים וישראל הסכימו כמו כן, בהסכם קמפ דייויד משנת 1978 בדבר מסגרת לשלום במזרח התיכון, כי יש להעניק אוטונומיה מלאה לתושבי הגדה המערבית ורצועת עזה בהסדר מעבר לחמש שנים, שפרטיו צריכים להיקבע בהסדר נוסף. הכרחי להדגיש כי הגדה המערבית, אשר היתה חלק אינטגרלי ממלכת ירדן ונכבשה מידיה, ממשיכה להיות שייכת לה. 

ישראל ומצרים אינם הבעלים של השטח, וממילא אין בסמכותן להגיע להסדר מחייב לגבי מעמדו.  כל עוד ירדן אינה מצטרפת להסדר, ישראל ממשיכה לשלוט בגדה המערבית מכוח תפיסה לוחמתית והיא ממשיכה לשאת כלפי ירדן בחובות ובזכויות של כובש.  ישראל יכולה היתה להימנע מהפעלת מלוא סמכויותיה ככובש – עקב ההתחייבויות שהיא קיבלה על עצמה כלפי מצריים או מכל סיבה אחרת – אבל מקור סמכותה בשטח היה ונשאר התפיסה הלוחמתית.

שונה המצב בחבל עזה.  מאחר שהמלחמה עם מצריים הגיעה לקיצה, הרי הסתיימה גם התפיסה הלוחמתית הישראלית בשטחים שנכבשו מידי מצריים (כתום תקופת מעבר של 3 שנים)."
 
על פי אותו עיקרון, הסתיימה ה"תפיסה הלוחמתית" באיו"ש עם חתימת הסכם השלום עם ירדן ב  - 1994.  בבג"ץ מתעלמים מהסכם השלום עם ירדן ועד עתה לא נמצא מי שיערער על קביעתם האנכרוניסטית והבלתי תקפה. 
 
משנפלה טענת הכיבוש,  הרי לא ניתן עוד לחלוק על חוקיות ההתנחלויות. 
 
יש להצטער כי ראשי ההתיישבות באיו"ש לא השכילו לקבל יעוץ משפטי ראוי ולברר לאשורן את הסוגיות במשפט הבינלאומי הנוגעות לשאלת הריבונות וחוקיות ההתיישבות.  כך הם היו יכולים להציג בפני הציבור, הממשלה ומדינות זרות את זכויותיה הריבוניות של מדינת ישראל בשומרון ויהודה ולסתור את מסע הדה – לגיטימציה שמיועד, בראש ובראשונה, להחריב את ההתיישבות חו"ח.  עדיין לא מאוחר.  יש להכין עבודה יסודית בתחום המשפטי והתקשורתי שיוכיח את הריבונות של מדינת ישראל באיו"ש וחוקיות ההתנחלויות – גם אם באיחור של יותר מ- 43 שנה.