ניסוי האוסלואידים

בחסות ענן האבק של המגדלים הנופלים בניו יורק, מנסה להסתתר ולהעלם מהעין יום זכרון יותר עגול והרבה יותר משמעותי לחיינו: עשור לאוסלו. אני לא אתן לו להתחמק בקלות.

בעל-פה ניסיתי את ניסוי האוסלואידים עשרות פעמים, עם פרטנרים קיצוניים ומתונים, מתוחכמים ותמימים, חילונים ודתיים, אוסלואידים מכל הסוגים, וזה תמיד עובד כמו הבדיחה על הפרסי ששואלים אותו כמה זה שניים ועוד שניים, והוא שואל - לתת או לקבל? לכבוד חג העשור הנה זה גם בכתב:

אורח באתר , ז' בתשרי תשס"ג

בחסות ענן האבק של המגדלים הנופלים בניו יורק, מנסה להסתתר ולהעלם מהעין יום זכרון יותר עגול והרבה יותר משמעותי לחיינו: עשור לאוסלו. אני לא אתן לו להתחמק בקלות.

בעל-פה ניסיתי את ניסוי האוסלואידים עשרות פעמים, עם פרטנרים קיצוניים ומתונים, מתוחכמים ותמימים, חילונים ודתיים, אוסלואידים מכל הסוגים, וזה תמיד עובד כמו הבדיחה על הפרסי ששואלים אותו כמה זה שניים ועוד שניים, והוא שואל - לתת או לקבל? לכבוד חג העשור הנה זה גם בכתב:

לפני אוסלו, אני שואל, כאשר שלטנו בעזה ובשכם ובחברון, מצבנו הביטחוני היה טוב יותר או רע יותר?
- למה אתה רוצה להוביל?
ומצבנו הכלכלי, היה טוב יותר או רע יותר?
- בכלל לא זו השאלה.
ומעמדנו הבינלאומי? קשרינו עם מדינות העולם היום טובים יותר או רעים יותר ממה שהיו לפני אוסלו?
- אי אפשר להסתכל על זה בצורה כזו.
ומה לגבי היחסים בין יהודים לערבים בתוך מדינת ישראל, בהשוואה למה שהיה לפני אוסלו, המצב השתפר או התדרדר?
- זו שאלה דמגוגית.
ותדמיתנו בתקשורת העולמית, אני מתעקש, טובה יותר היום או רעה יותר?
- אז מה אתה רוצה, לחזור לעזה?

לא. אני רוצה תשובה כנה ובלתי תלויה לשאלה כמה זה שניים ועוד שניים. קודם העובדות אחר כך המסקנות. לפני עשר שנים שלטנו בעזה, בשכם וברמאללה, וילדים פלשתינים היו זורקים עלינו אבנים. הקמנו התנחלויות חדשות לבקרים, והעולם המערבי התנגד לזה.כל יום עלו להר הבית יהודים רבים תחת אבטחה של חיילים ישראלים, והעולם המוסלמי לא אהב את זה. בקרב ערביי ישראל התחילו להראות כמה סימנים של הזדהות עם הפלשתינים, וזה היה מדאיג. המשק הישראלי אמנם שגשג וצמח, אבל לא בקצב של יפן וקוריאה, וההנחה היתה שזה בגלל הכיבוש. באוסלו החלטנו לטפל בכל הדאגות האלה טיפול שורש, לסלק את הגורם למחלה ולא רק להתמודד עם הסימפטומים שלה. זה לא הנרטיב השמאלני או השיח הימני. זה הסיפור שהיה, אלה העובדות.

וגם מבחן התוצאה הוא עובדות ולא פרשנות שאפשר להתווכח איתה. מכל בחינה שהיא מצבנו היום רע יותר לאין ערוך בהשוואה למצבנו לפני עשר שנים. כל הסימפטומים החמירו במידה מבהילה. הביטחון, הכלכלה, תדמיתנו הבינלאומית, הסבירות להתלקחות מלחמה כוללת, עומק השנאה וההסתה ברחוב הפלשתיני, יחסי יהודים וערבים בתוך המדינה, הביטחון האישי של יהודי העולם. אי אפשר להצביע על דבר אחד שהשתפר, ולעומת זאת כמה וכמה בעיות התדרדרו עד לרמה מסוכנת ממש.

זה לא יהיה חכם לתרץ מפולת כזאת בטיח שוליים. אילו רבין היה מחייך יותר יפה אל ערפאת, אילו הנסיגה היתה מתקדמת קצת יותר מהר, או אם היו מורידים את נצרים, או אילו אהוד ברק היה מסכים לוותר על 94 אחוזים ולא 92. זה לא רציני. על המסקנות, ועל השאלה מה צריך לעשות, עוד נתווכח, אבל זה כבר ויכוח חדש. איוולת היא להתכחש לכל העובדות, ראש בקיר, רק כדי להמשיך לנהל את הוויכוח הישן כאילו שום דבר לא קרה. כאילו הניסוי הגדול והמסוכן לא נעשה ולא נכשל.

לטפל דווקא בסימפטומים

ולסיום, הנה ההצעה שלי לפתיחת הוויכוח החדש, הוויכוח על המסקנות ולא על העובדות. יש מחלות כרוניות. יש מחלות שהמדע לא מצא דרך לסלק את הגורם להן, אבל אפשר להקל הרבה על החולה באמצעות טיפול עקבי ומסודר בסימפטומים. אולי זה המצב? אולי שורש המחלה הוא לא הכיבוש ולא החיכוך, אלא רגשי איבה אמיתיים ועמוקים שימשיכו לפעפע כל עוד מדינת ישראל קיימת, ואין למדע שום תרופה למחלה הזו? וכאן כמובן ישאל הישראלי הנוטה להסחף אחרי תקוות הזויות וחסרות שחר רק כדי שלא להתייאש, את שאלת המחץ שלו: אם זה המצב "האם לנצח תאכל חרב?"


התשובה היא כן בהסתייגות: המחלה כרונית, והחרב תמיד תאכל, אבל ככל שתהיה פחות חרב, כך היא תאכל פחות לנצח. דווקא טיפול בסימפטומים. מה שאומר טיפול די מייגע, כל יום, כל הזמן, ולתמיד. היום עלינו לדאוג שהיום לא יהיו אמצעים כדי לפגוע בנו. לא נשק לא הסתה, לא תקוה לסילוקנו. מחר נצטרך לדאוג לזה מחדש. כמו טיפול תרופתי במחלה כרונית. החיים יכולים להיות די טובים בתנאי שכל יום מטפלים ולא שוכחים לקחת שום כדור. אולי זה בדיוק מה שהביא להתדרדרות הגדולה. אוסלו הפסיק את כל הטיפולים בסימפטומים, מתוך מחשבה מוטעית שיש פתרון בשורש. יום העשור הוא רגע מתאים לחשוב על זה מחדש, ביושר ובלי מריחות.