יש אג'נדה

אנשי אג'נדה הושתלו בקהל וצעקו קריאות ביניים. בפאנל שבו דיברתי, צעקו לעברי "פושעת מלחמה". בדיוק כפי שצועקים כלפי כל ציוני בקמפוסים בעולם.

אמילי עמרוסי , כ"ב בכסלו תשע"א

דעות אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי

היו בחירות בישראל. כמעט שנתיים חלפו אבל חלקים גדולים בתקשורת עוסקים בהכחשה תקיפה של דבר הבוחר. השמאל אולי הצטמק בקלפי, אבל נציגיו הרבים בעיתונות מסרבים להשלים: עובדה, כל מי שהם מכירים הצביע למרצ. ועדת הבחירות המרכזית טעתה.

ביליתי השבוע בכנס אילת לעיתונות. המארגנים, אגודת העיתונאים, רשמו הצלחה מסחררת: רכבת אווירית הורידה לדרום כ־1,500 עיתונאים, ח"כים ואישי ציבור. היה שם "כולנו" אחד ו"אנחנו" אחד, הומוגני ומנותק. כל בכירי התקשורת היו שם, ואם היו מציבים קלפי בכניסה היינו מקבלים את תמונת העולם האידיאלית בשביל רבים מהם: מעט ערבים, עוד יותר מעט חרדים ודתיים, כמעט אפס מצביעי ימין. עולם נפלא.

אגודת העיתונאים נשמרה בבחירת הגופים המממנים. כדי למנוע לזות שפתיים, הם סירבו לקבל חסויות מזכייניות טלוויזיה ומעיתונים. באותה נשימה הם העניקו לארגון שמאל קיצוני להיות שותף מרכזי וגלוי, ועל כל פרסומי הכנס הופיע במובלט לוגו עמותת אג'נדה. העמותה, הנתמכת בידי קרן פורד (שמימנה את ועידת דרבן נגד גזענות) ושתי"ל (הקרן החדשה לישראל), שמה לה למטרה "להשפיע על סדר היום הציבורי ועל תהליכי קביעת המדיניות באמצעות שינוי חברתי בזירה התקשורתית, באופן מתוכנן ויזום". במסגרת חוסר הנחת מתוצאות הבחירות והניסיון לחנך את העם, הם מציעים שירותים חינמיים לעיתונאים: סיורים, ייזום וסיוע בבניית אייטמים המתאימים לרוח הארגון, סמינרים וכנסים. בין היתר, הם קנו במאות אלפי שקלים את העיתונאים שהשתתפו בכנס.
דם רע עבר באולם. הם לא תקפו אותי כמתנחלת, אלא את מדינת ישראל. גם רזי ברקאי, שהנחה את המושב, נע באי נוחות. על התג שלהם היה כתוב "אג'נדה".

כדאי שתבינו איפה השתלמו העיתונאים שלכם. בטקס הפתיחה נאמה מנכ"ל אג'נדה ושני נציגי אג'נדה דיברו במושבים. מלבד בכירי העיתונות המחזיקים בעמדות שמאל מובהקות, נאמו גם אחמד טיבי מתע"ל, דניאל בן־סימון מהעבודה, נינו אבסדזה מקדימה ומיוזמת ז'נבה, ויוליה שמאלוב־ברקוביץ' מקדימה. נציג "אל־ג'זירה" קיבל גם הוא במה, וגדעון לוי דיבר בשני מושבים. מיותר לציין שלא היה אף נציג מערוץ 7.

אג'נדה גם מימנה את שהותם של עשרות צעירים בכנס. הם הושתלו בקהל וצעקו קריאות ביניים שנטעו תחושה שכל המשתתפים הם מהשמאל הקיצוני. הם התקילו עיתונאים בשאלות פרו־איסלאמיות. בפאנל שבו דיברתי, צעקו לעברי "פושעת מלחמה". בדיוק כפי שצועקים כלפי כל ציוני בקמפוסים בעולם. כשיצאתי נגד שקר הכיבוש וציינתי עובדתית את מספרם הנמוך של הפלשתינים שתחת שליטת ישראל (כמה אלפים), קמו על רגליהם כמה מהקהל וצעקו בגרון ניחר "שקרנית". דם רע עבר באולם. הם לא תקפו אותי כמתנחלת, אלא את מדינת ישראל. גם רזי ברקאי, שהנחה את המושב, נע באי נוחות. על התג שלהם היה כתוב "אג'נדה".

תארו לעצמכם שהכנס היה ממומן על ידי מועצת יש"ע, שהיתה מקבלת תמורת אתנן כספי נציגות מורחבת בקרב הדוברים, ושותלת תואמי בן־גביר בקהל כדי שיפריעו לדיונים. איזו מהומת אלוהים היתה פורצת על מאית מזה, נניח: מעורבות של עמותת ימין במימון המיץ במזנון. אבל לעיתונות שלנו יש סדר יום גאה ולא מתנצל. יש להם אג'נדה.

המאמר פורסם ב"ישראל היום".