ישראל אינה מופסדת כלכלית

מתי נבין שהחיים הם לא תיאטרון? מתי נבין שכאשר חוסכים במקומות החיוניים, משלמים מחיר כבד במקום אחר? גל מוטאי מהזווית הכלכלית.

עו"ד גל מוטאי , כ"ז בכסלו תשע"א

עו"ד גל מוטאי
עו"ד גל מוטאי
ערוץ 7

מתי נבין שהחיים הם לא תיאטרון? מתי נבין שכאשר חוסכים במקומות החיוניים, משלמים מחיר כבד במקום אחר? את המאמר אני מקדיש לזכר הקרבנות, שחירפו נפשם למען הצלת חיי אדם.

השרפה הענקית חשפה את פניה האמיתיות של היערכותה של מדינת ישראל למקרי החירום. ראינו ציוד וכלי רכב מיושנים, אשר אינם מאפשרים תגובה מהירה ויעילה לשרפות במימדי הענק. ראינו שמדינת ישראל לא מחזיקה אף לא מטוס אחד לכיבוי שרפות.

ניתן לשער כי מדינת ישראל לא מופסדת כלכלית, משום שהפסדנו את כל מה שחסכנו לאורך השנים על בניית תשתיות להתמודדות עם אסונות בישראל. אולי מבחינה כלכלית לא יצאנו מופסדים, אולם השאלה היא, מה עם הקרבנות? האם יש מחיר לחיי אדם? האם יש מחיר לכאבם של המשפחות הקרבנות?

השרפה בכרמל היא לא נחשבת לאסון בממדים גדולים, ביחס למה שצפוי במקרה של רעידת אדמה קטלנית בישראל. במקרה של רעידת אדמה, בנוסף לשרפות שתהיינה, נאלץ גם לחלץ נפגעים (פצועים והרוגים) מתחת להריסות. כאן נשאלת השאלה, באם מדינת ישראל אינה ערוכה להתמודד עם שרפה כזו, מה יהיה גורלנו במקרה של רעידת אדמה?

תחזית לעתיד
מדוע האנשים הנפלאים האלה אמורים לשלם את מחיר המחדלים של המדינה לאורך כל שנותיה? האם בעתיד נאלץ גם לשלם מחיר קשה מנשוא, כדי למנוע את המקרה הנוראי הבא?

לאור התנהלותה של מדינת ישראל בעבר, ניתן לחזות את עתידה. לאחר כיבוי השרפות תקומנה וועדות חקירה שמסקנותיהן יביאו לשינוי של כל מערך הכיבוי בישראל. סביר להניח שמדינת ישראל תהיה ערוכה לשרפה הגדולה הבאה. אולם אנחנו נמשיך להיות לא ערוכים לאסון מסוג אחר, למשל לרעידות אדמה. למה? משום שכך נהוג בישראל. להמתין לאסון שיקרה כדי למנוע אסון הדומה לו בפעם הבאה, זהו דפוס ההתנהלות בישראל, לאורך כל שנות קיומה.

על הקרבנות

איני מוצא מילים שיכולות להביע את הצער העמוק שאני חש כלפי הקרבנות של האסון הנוראי. אולי משום שאני מכיר את חלקם באופן אישי. חלקם היו מפקדיי (ועדיין) וראיתי את אומץ ליבם, מסירות נפשם, ונכונותם להקרבה עצמית למען ביטחון המדינה ואזרחיה. לצערי שנשאלת השאלה, מדוע? האם זה היה נחוץ? אנו נותרים עם התשובה, "שהיינו יכולים להימנע מהאסון הנוראי". מדוע האנשים הנפלאים האלה אמורים לשלם את מחיר המחדלים של המדינה לאורך כל שנותיה? האם בעתיד נאלץ גם לשלם מחיר קשה מנשוא, כדי למנוע את המקרה הנוראי הבא? אני מקווה שבעקבות האירוע, התשובה תהיה, לא.

כשהאש בוערת, לא שואלים מי הצית את האש!

טוב שכך נוהגים בעתות אלו. טוב שכעת עסוקים בכיבוי השרפות, ואת יישוב החשבונות משאירים לשעתו המתאימה. אולם השאלה מה יקרה ביום שאחרי האסון? נקים וועדות אין סופיות ונעסוק רק באשמים, או שמה נעסוק גם בתכנונים לטווח הארוך? אם לא יהיה שינוי בדפוסי קבלת החלטות בישראל, כלל לא בטוח שתהיה בידינו היכולת להתמודד עם האסון הבא, שיהיה בקנה מידה גדול יותר. אשר על כן אני קורא למנהיגים להביא לשינוי. אני קורא לחשיבה לטווח הארוך ולשלם את המחיר הנדרש כדי למנוע את הקרבנות של האסונות הבאים.