במלכודת הקו הירוק

כך מחק השמאל את שאלת הפליטים והמקורות ההיסטוריים של הסכסוך, וצמצם אותו לתיקוני גבול גרידא.

ד"ר לאה סגל , ט"ז בטבת תשע"א

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

ההתפתחות בסכסוך הישראלי–ערבי והתמורות שחלו בתודעה הישראלית באופן המשגת הסכסוך עם הפלסטינים והעולם הערבי, העלו לשיח הציבורי את האלטרנטיבה הדו-לאומית כרעיון וכמצע למדיניות א-ציונית. פתרון הסכסוך באמצעות כינונה של מדינה דו-לאומית מעורר כיום עניין בשני הקטבים של המפה הפוליטית בישראל.

יהודה שנהב מאושיות השמאל הרדיקלי סוציולוג מאנשי הקשת המזרחית, בספרו החדש "מלכודת הקו הירוק - מסה פוליטית יהודית" בא חשבון עם השמאל הליברלי הדבק בגבולות הקו הירוק. קווי שביתת הנשק, ששורטט ב-1949 ברודוס עם ארצות ערב, הקו הירוק העניק לישראל שטח של 78% מפלסטין המנדטורית. לעומת 55% בתוכנית החלוקה. לדעת שנהב בשנים 1993-1967 טיפח השמאל הציוני את המיתוס של הקו הירוק בתודעה הפוליטית של השמאל הליברלי. הכיבוש מתייחס לכיבושי 1967 בלבד. כך מחק השמאל את שאלת הפליטים והמקורות ההיסטוריים של הסכסוך, וצמצם אותו לתיקוני גבול גרידא, מכאן גם נובעת הדיכוטומיה הפוליטית והמוסרית בין דמוקרטיה המתקיימת לכאורה עד גבולות הקו הירוק לבין משטר ה"כיבוש".

לטענת שנהב, הביקורת של השמאל הליברלי על הכיבוש מעוגנת בנוסטלגיה לישראל הסקטוריאלית, היהודית-אשכנזית-חילונית הרואה בכיבושים תאונה בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, כמשהו זמני שיסתיים עם חזרה לגבולות 4 ביוני 1967. מאז הסכמי אוסלו קיבל הקו הירוק משמעות של הפרדה בין יהודים ופלסטינים.

בניסיון לעצב ולשכתב את הזיכרון הלאומי הקולקטיבי מסיט שנהב את הדיון מ-1967 אל המקורות ההיסטוריים של הסכ
הביקורת של השמאל הליברלי על הכיבוש מעוגנת בנוסטלגיה לישראל הסקטוריאלית, היהודית-אשכנזית-חילונית הרואה בכיבושים תאונה בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, כמשהו זמני שיסתיים עם חזרה לגבולות 4 ביוני 1967
סוך ב-1948 שהיא שנה טראומטית עבור הפלסטינים. לדידו הכללת הטראומה הפלסטינית בנרטיב הישראלי תוך כדי לקיחת אחראיות תחשוף את הטראומה היהודית, שלפיה מלחמת 1948 לא הסתימה. במוקד המסה מציע שנהב את הרעיון הדו-לאומי כאנטי-תזה לרעיון שתי המדינות. ומעלה לשיח הציבורי תובנות פוליטיות-לאומיות המובילות את הקורא אל שנות העשרים של המאה שעברה. אל תנועות שמאל רדיקליות שהתפרקו והתאחדו לסירוגין כ"ברית שלום", "איחוד" ו"קדמה מזרחה", ואל אישים כהַנְס כהן, מאגנֵס, בּובֶּר. שמתוך תפיסת עולם פציפיסטית תמכו ברעיון מדינה דו-לאומית. הם גרסו כי המעבר מתפיסת הבית הלאומי של אחד-העם לדגם מדינה יהודית ריבונית יביא לסכנת נשמת הציונות, על ידי רוח אלימות, לאומנות ומיליטריזם, למלחמה ולתבוסה מוסרית. בּובֶּר בשעתו התריע נגד הפיכתה של הציונות ללאומנות גסה ואגוצנטרית.

שנהב מסתייע בדבריו של מאגנֵס היוצא נגד עקרון החלוקה המנדטורי בטענה, שאין שום זכות לשום ועידה בין-לאומית לתת איזו ארץ שהיא לאיזה עם, ואפילו לא את ארץ-ישראל לעם ישראל. מאגנֵס הציע איחוד יהודי בשלושה מעגלים, (1) איחוד במסגרת דו-לאומית (2) איחוד אזורי שמי, בין פלסטינה והמדינות השכנות. (3) מעגל בין-לאומי שייטול חלק בתהליך. לדעת הוּגוׁבַּרגמן, רוב יהודי פלסטינה לא ישנה את העובדה שהיהודים הם מיעוט בעולם הערבי. לאחר מלחמת העולם השנייה סברו רבים שהסדר העולמי החדש ישען על מסגרות פדרטיביות על לאומיות.

שנהב מיצג אג'נדה פוליטית אנטי ציונית, הוא מציע לראות בהצעותיהם של אנשי "ברית-שלום" ו"איחוד" הזמנה לדמיין את 1948מחדש, כמהפכה מחשבתית. נתעלם מהקו הירוק ונתבונן בקוסמולוגיה הפוליטית מפריזמה חדשה. כאן מציע שנהב, מודל קונסוציונאלי, כלומר דמוקרטיה הסדרית או הסכמית של שותפות שתבוא לידי ביטוי באמצעות חלוקת המרחב למרחבים לאומיים במתכונת של קנטונים. מודל כזה יתחשב בשיקולים כלכליים, דתיים ואזרחיים של שני העמים. הוא יכלול שיבה של הפליטים שישוקמו ויקבלו העדפה מתקנת. הזכויות הלגיטימיות של שני העמים יעוגנו בחוקה משותפת. בשני בתי נבחרים, אחד של הרוב היהודי והשני של המיעוט הפלסטיני.

המשטר החדש אמור, לטענת שנהב, לבטל את האיום הדמוגראפי. שנהב אינו נאיבי, ברור לו שמהפך מעין זה הוא אוטופי ואינו יכול להתממש ללא אלימות ועל כן הוא מְסַיֶג את המסה כ"מסה פוליטית, לא אקדמית. פוליטי הוא ההיגיון שלה". לשאלה מה יקרה כשהמיעוט הפלסטיני יהיה הרוב? האם יש סיכוי שהמשטר יתממש בלא אלימות? שנהב טוען שהסיכוי שאופציה כזו תתממש באופן וולונטרי ללא מרחץ דמים הוא אפסי. פה תשובת שנהב חמקמקה: "בניתוח האוטופי שהצעתי השארתי מחוץ לתמונה את ממד הכוח".

בדומה לבּובּר בשעתו הוא אינו מוכן לקבל את צו ההיסטוריה למימוש מדינה חד-לאומית יהודית ריבונית. הוא מחפש דרכים עוקפות למימוש חזון של מזרח תיכון חדש. כאשר הוא צופה בפוטנציה גישור בין שמאל לימין ודווקא בימין הוא מאתר קבוצות שבתנאים מסוימים ניתנים לחבור לשמאל הרדיקלי. לדידו בין המתנחלים נמצאים גורמים המבקשים לפתוח את המרחב וליצור בו, בדרגות שונות של שוויון חברה דו-לאומית. בדומה לאופציה שמציג, הרב פורמן היא של מרחב פתוח, המאפשר הגדרה עצמית לגיטימית וריבונות יהודית שאינה נשענת על המודל של מדינה יהודית ודמוקרטית בגבולות הקו הירוק.

שנהב מיצג עמדת קצה בשיח הפוליטי של החברה הישראלית, אך הוא אינו לבד בחבר מרעיו היסטוריונים הפוסט-מודרנים, הרואים בהקמת המדינה סטייה היסטורית. המאמר אינו חף מאותן השבלונות של ההיסטוריונים החדשים הפוסט-ציונים על קולוניאליזם, גזענות, רצח, טהור אתני, גירושים, שהיו ושלא היו. כך בעקבות אילן פּפּה הוא מציין את הטבח בטנטורה, עובדה שהוכחה כשקרית. בעצם הביקורת הנוקבת שלו באה לקעקע את המפעל הציוני של המדינה היהודית. בכל המסה לא נשמע הקול הפלסטיני! אין הד לאלימות פלסטינית. השאלה "מה היה אילו" אינה לגיטימית בחקר ההיסטוריה, אך, היא יכולה לשמש לקוראים כלי לחשיבה ביקורתית.