פני הדור כפני העברית

פערי השפה והתרבות משטיחים את הדיון הציבורי לרמת ה- "אני לא הפרעתי לך, אתה אל תפריע לי".

אורי אורבך , י"ט בטבת תשע"א

אורי אורבך
אורי אורבך
ערוץ 7

אנחנו מדברים רבות על סוגיות של ארץ ועם, אבל נדמה לי שחלק נכבד מהמחלוקות המתלקחות כאן חדשות לבקרים מקורן בפערי תרבות ובהבדלי שפה. אנחנו נמצאים במגדל בבל מודרני בו איש לא מבין את רעהו, והמקרה הפעוט להלן הוא דוגמה מאפיינת, אבל בהחלט לא נדירה.

יושב ראש הכנסת ח"כ רובי ריבלין הרצה בשבוע שעבר בפני פעילי ליכוד ותיבל את דבריו על המנהיגות דהיום בגמרא הידועה ממסכת סוטה המתארת את ימי עקבתא דמשיחא: "פני הדור כפני הכלב". כדי להקל על שומעיו, הוסיף ותיאר באופן ציורי את כלבו המנוח סטפן שהיה רץ לפניו אבל בכל צומת נעצר ומחכה לראות לאן יפנה אדונו. לטובת מאזיניו שלא שמעו משניות בשבת אמר יושב ראש הכנסת, איש יודע ספר, שהמנהיגים דהיום, "פני הדור",  עוצרים בכל צומת הכרעות ובודקים מה אומרים סקרי דעת קהל לפני שהם מחליטים.

אלא שהדברים הפשוטים והלא-מסעירים במיוחד הללו הוקלטו ודלפו באמצעות הכתב החרוץ של רדיו גלי ישראל זאב קם ומשם לחדשות ערוץ 2 והעיתונים. מיד קמו פרץ וצווחה ומיני-מהומה: "שוב קרע בין ריבלין לנתניהו"; "משל הכלב של ריבלין"; "ריבלין השווה את נתניהו לכלב" וכיוצא באלו כותרות ודיווחים. כיוון שגם נתניהו ואנשי לשכתו ראו זאת בעיתון, החליטו גם הם להיעלב ולהלבין את פני-עצמם ברבים. כי בכך, באופן בלתי-מודע, אימתו את האבחנה של הגמרא ושל ריבלין: אם הציבור רואה בכך פגיעה אישית במנהיג, חובה על המנהיג לראות בכך גם פגיעה אישית. מי שחושב שמתכוונים אליו - אכן מתכוונים אליו.

כשבבתי ספר יסודיים ותיכונים לא לומדים מספיק יהדות, לא נתקלים בהקשרי-שפה ובמקורות - כל מימרה, פתגם או משנה לא
זה מחירו של אי-חינוך לתורה ולהשכלה ולתרבות. כשאצלנו מחנכים לבערות, איש ציבור כבר לא ממש יכול להשתמש בפומבי בשפה קצת יותר גבוהה, בעולם דימויים עשיר, במשלים, בניבים ובפתגמים.
מוכרים, מתורגמים מיד משפת המקור לשפת הפוליטיקה התגרנית. אנו מודיעים בצער על פטירתה של גירסא דינקותא אשר מתה בשיבה רעה ומחוסר עניין לציבור. הלכה לעולמה שפת ההקשרים מן המקורות, נעלמה ונאלמה לשון הדימויים התלמודיים והתנ"כיים, אך אל תגידו בגת.

מורה אחת, במו אוזניי שמעתי, כעסה על אחת התלמידות שהתקשתה לענות על שאלות פשוטות. "למה אני צריכה לחלוב אותך כל הזמן?" התלמידה נעלבה עמוקות: "מה, המורה קוראת לי פרה?!" לא, תלמידה חביבה, המורה לא קראה לך פרה. היא השתמשה בלשון מושאלת, בדימוי. אם חולבים ממך מידע זה לא אומר שאת פרה, אם מייסרים אותך בשוטים זה לא אומר שבאמת מרביצים לך, ואם אתה קשור למשפחתך לא צריך בשביל זה חבלים.

זה מחירו של אי-חינוך לתורה ולהשכלה ולתרבות. כשאצלנו מחנכים לבערות, איש ציבור כבר לא ממש יכול להשתמש בפומבי בשפה קצת יותר גבוהה, בעולם דימויים עשיר, במשלים, בניבים ובפתגמים. זו הסיבה שגם פסקי הלכה או קול-קורא של רבנים מתורגמים מיד לזעקות "גזענות". הכל נמדד בנקודת-מבט של פרקליטים צייקנים, נטולת הקשרים וחסרת יכולת אמיתית להבין טקסט. פערי השפה שהם ראי להבדלי-תרבות, גורמים להשטחת השפה. כל משפט הוא "גזענות", או "הסתה", כל פסוק הוא "קרע" וכל ציטוט עלול להתפרש כ"דברים חמורים" בפי קרייני החדשות חמוצי-סבר. הפוליטיקאים  חוששים מ"מה-יגידו" ו"איך הדברים יתפרשו" והם מורידים את שפתם ל"אני לא הפרעתי לך, אתה אל תפריע לי" ושאר פראזות ריקות מתוכן ומלאות אוויר.

אין לכל זה פתרונות ודרכי קיצור מלבד הדרך הקשה של חינוך ליהדות, לתרבות עברית ומחויבות להשכלה. שפה נרכשת מקריאה, מלימוד וממחויבות לאוצר הנפלא והגדוש של אלפי שנות יהדות. ובינתיים, פני הדור כפני הכלב, אם תסלחו לי על הביטוי, שכמובן הוצא מהקשרו. (המאמר פורסם לראשונה בעיתון בשבע)