האם אפשר להניח תפילין לפני התפילה?

כמה זמן לפני הנץ הוא זמן עלות השחר? מתי הזמן האמיתי של הנץ? לקראת היום בו הזריחה היא בשעה המאוחרת ביותר, הרב אליעזר מלמד פורס את זמני היום ביהדות.

הרב אליעזר מלמד , כ"ו בטבת תשע"א

יהדות הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד
צילום: פלאש 90

זמני הבוקר באופן כללי

הזמן הראשון ביום המשמעותי להלכה הוא 'עמוד-השחר', ובמילים אחרות 'עלות-השחר'. בשעת הדחק אפשר לקרוא קריאת שמע ולהתפלל מ'עמוד-השחר', אבל במצב רגיל - אסור. נחלקו האחרונים מהו בדיוק 'עמוד-השחר': האור הקלוש הראשון שבמזרח (מ"א, פמ"ג), או מעט אח"כ כשהאור הקלוש מתפשט מעט על פני המזרח (א"ר, גר"א).

אחרי 'עמוד-השחר' מגיע זמן 'משיכיר'. שכבר התפשט מעט אור על הארץ, עד שיכול אדם להכיר את חבירו שאינו רגיל לפוגשו ממרחק של ארבע אמות. ובאותו הזמן אפשר גם להבחין בין תכלת ללבן. ומאותה שעה לדעת רוב הפוסקים כבר אפשר לקרוא לכתחילה את קריאת שמע, אבל זמן התפילה לכתחילה עדיין לא הגיע.

הנץ החמה הוא זריחת השמש, כלומר בעת ראיית החלק הראשון של החמה, אז הוא שעת 'הנץ-החמה'. ומאז מתחיל זמן תפילה לכתחילה. והקורא קריאת שמע לפני הנץ ומתפלל מיד עם 'הנץ-החמה', הרי זה מתפלל תפילת ותיקין ששיבחוה חכמים.

וכל המצוות שזמנן ביום, כדוגמת ברית מילה, זמנן מתחיל ב'הנץ-החמה', מפני שזמן היום מוגדר על פי השמש. אולם בדיעבד אם נעשו משעלה 'עמוד-השחר' - יצאו בהן ידי חובה, כי מבחינה מסוימת כבר מתחילת האור מתחיל היום (מגילה כ, א).

זמן 'עמוד השחר'

לדעת רבים הפרש הזמן שבין 'עמוד-השחר' ל'הנץ-החמה' בארץ ישראל הוא כשיעור מהלך ארבעה מיל, שהוא כ- 72 דקות. והכוונה שבימי ניסן ותשרי, עוברות 72 דקות משעה שהאיר המזרח עד שהחמה זורחת. וצריך לדעת כי שיעור זמן זה משתנה לפי עונות השנה. בימי ניסן ותשרי (5/10 5/3) מהלך עליית החמה הוא הקצר ביותר, והחמה זורחת כעבור 72 דקות אחר 'עמוד-השחר'. אולם בימי החורף, מסיבות שלא כאן המקום לפרטן, משך עליית החמה הולך ומתארך, עד שבשיא החורף (22/12) עוברות 78 דקות
בימי ניסן ותשרי, עוברות 72 דקות משעה שהאיר המזרח עד שהחמה זורחת. וצריך לדעת כי שיעור זמן זה משתנה לפי עונות השנה
מ'עמוד- השחר' עד 'הנץ-החמה'. ובקיץ הזמן הולך ומתארך יותר, עד שבשיאו (22/6) עוברות 88 דקות מ'עמוד-השחר' עד 'הנץ-החמה'. כדי לחשב את זמן 'עמוד-השחר' בדייקנות לפי שיטה זו, יש לחשב בכל יום את הזמן שבו תגיע החמה ל- 16.1 מעלות מתחת לאופק - ואז הוא זמן 'עמוד-השחר'. וכל זה לדעה ש'עמוד-השחר', הוא משעה שהאירו מעט פני המזרח, אבל לדעה שהוא משעלה האור הראשון הקלוש שבמזרח, הרי שזמנו מוקדם יותר, כשהחמה מגיעה לכ- 17.5 מעלות מתחת לאופק. אלא שכדי לא להיכנס למחלוקת, ראוי לנהוג כדעה המאוחרת יותר (16.1 מעלות מתחת לאופק), ורק משהאירו מעט פני המזרח מגיע זמן 'עמוד-השחר', ומאז אפשר בשעת הדחק לקרוא את קריאת שמע ולהתפלל.

להבנת העניין ביותר עומק נרחיב בנושא:

נחלקו בתלמוד פסחים צג, ב, צד, א, בשאלה, כמה זמן עובר בין עמוד השחר ל'הנץ- החמה', לעולא הוא כשיעור מהלך חמשה מיל, ולר' יהודה ארבעה מיל. ונחלקו הראשונים בשאלה, מהו שיעור מהלך מיל: י"א 18 דקות (רמב"ם בפהמ"ש ברכות א, א), וי"א 22.5 דקות, וי"א 24 דקות (ע' שו"ע או"ח תנט, ב, ובאו"ה שם). למעשה, ישנן שתי שיטות עיקריות בזה: א' - 72 דקות, כשיעור מהלך ארבעה מיל (וכל מיל 18 דקות). ב' - 90 דקות (כל מיל 22.5). וכך כתוב בהרבה לוחות. ועיין בספר הזמנים בהלכה כא, ו-ט, לרב חיים בניש. למ"א ופמ"ג עמוד השחר הוא עליית האור הראשון במזרח, ולא"ר והגר"א, עמוד השחר הוא קצת אח"כ, כשהאירו פני המזרח, ולזה נוטה בבאו"ה נח, ד, וסי' פט, א. ויש לדעת שלשתי הדעות מדובר באור קלוש מאוד שנראה במזרח, ומי שעומד במקום שיש בו תאורת חשמל, או שהיה במקום מואר, אישוניו מצומצמים, והוא אינו יכול להבחין בשינויים הללו שבמזרח. וכן מי שאינו רגיל להסתכל על 'עמוד-השחר' אינו מבחין באור הקלוש הראשון, ואף לא בהאירו מעט פני המזרח.

השיטה של 72 דקות מובנת היטב, מפני שבירושלים בימי ניסן ותשרי, 72 דקות לפני הנץ מאיר פני המזרח. ואז החמה נמצאת 16.1 מעלות מתחת לאופק. ולפי מצב החמה באותם ימים צריך לחשב בכל השנה, כפי שכתבתי למעלה. ואמנם יש סוברים ששיעור 72 דקות הוא קבוע לכל השנה, וראייתם מהגמ' פסחים שנתנה שיעור קבוע - ד' מיל. אלא שקשה עליהם, שהארת המזרח היא הקובעת, שהיא 'עמוד-השחר', ולא חישוב הזמן. וכיוצא בזה כתב בבאו"ה רסא, ב, ד"ה 'שהוא". ולכן חייבים לומר שההפרש שבין 'עמוד-השחר' ל'הנץ' משתנה לפי עונות השנה. ועיין בספר הזמנים בהלכה פרק יז, ושם בפרק טז הסביר את סיבת השינוי לפי העונות.

יש לציין שכל החישובים הללו הם בירושלים, ובכל המקומות שבאותו קו רוחב, וככל שמתקרבים לקטבים, כך ההפרש בין 'עמוד-השחר' ל'הנץ' מתארך. ואף בארץ ישראל יש הבדלים, ובצפת שהיא צפונית יותר, משך ההפרש ארוך בכדקה וחצי לעומת ירושלים.

בלוחות רבים חישבו את עמוד השחר לפי 90 דקות לפני הנץ בימי ניסן ותשרי, שאז החמה 19.75 מתחת לאופק, והמשיכו לפי חישוב זה, ויצא שבשיא הקיץ עמוד השחר הוא 112 דקות לפני הנץ. וקשה עליהם מאוד, מפני שבכל הזמנים הללו אין רואים שום אור במזרח. ולפי חשבון האסטרונומים, לפני שהחמה מגיעה ל- 18 מעלות מתחת לאופק אפילו מיטיבי הראות אינם יכולים להבחין באור כלשהו, קל וחומר כאשר היא נמצאת 19.75 מעלות מתחת לאופק. לפיכך קשה מאוד לסמוך על הלוחות הללו למעשה.

אמנם את הדעה הסוברת ששיעור ארבעה מיל הוא 90 דקות אפשר להסביר שהתכוונו לשיא הקיץ, שאז בערך 90 דקות לפני הנץ מאיר המזרח. עוד אפשר לומר, שלשיטה זו עמוד השחר הוא האור הראשון שבמזרח, שהוא נראה כשהחמה בערך 17.5 מעלות מתחת לאופק, ובימי ניסן ותשרי הוא כ- 78 דקות לפני הנץ, ובשיא החורף - 85 דקות לפני הנץ, ובשיא הקיץ - 96 דקות לפני הנץ. ואולי הכוונה שהזמן הממוצע של ראיית האור הראשון הוא בערך כ- 90 דקות לפני הנץ. (ויתכן שבנוסף לכך הלכו לפי השיטות המאחרות בכמה דקות את הנץ, מפני שמתחשבים בהרים, עיין בהלכה ו, ואז אכן 90 דקות לפני הנץ הוא הזמן הממוצע של כל השנה. גם את השיטה הסוברת שמיל הוא 24 דקות, וארבעה מיל 96 דקות אפשר להסביר שדיברו בשיא הקיץ).

נמצא אם כן לסיכום שהדין נקבע לפי מצב השמש, ויש שתי שיטות: האחת, משהאיר המזרח, כשהחמה 16.1 מעלות מתחת לאופק, ובימי ניסן ותשרי הוא 72 דקות לפני הנץ. השניה, מהאור הראשון, כשהחמה 17.5 מעלות מתחת לאופק, ובימי ניסן ותשרי הוא 78 דקות לפני הנץ. וכתבתי לעיקר כסוברים ש'עמוד-השחר' הוא משהאיר המזרח, כשהחמה 16.1 מעלות מתחת לאופק, מפני שלכך נוטה הבאו"ה, וכ"כ ביחו"ד ב, ח, עפ"י הרמב"ם ושו"ע. ובנוסף לכך, לעניין ק"ש ותפילה, הנוהג לפיה יוצא ידי כולם, שאז ודאי התחיל היום, אבל לפני כן הוא זמן ששנוי במחלוקת. וכדי לחשב במדויק זמנים אלו בכל מקום ומקום אפשר להעזר בתוכנת "חזון שמיים" של הרב איתן ציקוני.

זמן "משיכיר"

גם לגבי זמן 'משיכיר' נתעורר ספק, כי למרות שחכמים הגדירו אותו לשעה שאפשר להבחין בין תכלת ללבן, ולהכיר חבר שאין רגילים לראותו ממרחק של ארבע אמות, עדיין יש ספק אימתי בדיוק זמן זה. למעשה מקובל להורות שהוא סביב 50 דקות לפני 'הנץ-החמה'. ועיין בהערה על זמנו המדויק ונרחיב עוד:

בספרי ההלכה האחרונים נזכרו כמה דעות, אימתי הוא זמן 'משיכיר': ביחו"ד ב, ח - 66 דקות לפני הנץ, לכה"ח יח, יח - 60, ובירושלים נהגו 50-55 דקות לפני הנץ, ובכמה מקומות בבני ברק 45 דקות לפני הנץ. למעשה בספרים רבים כתבו שהוא כ- 50 דקות לפני הנץ. וכ"כ בתפילה כהלכתה ג, ד, ואש"י יח, א. אלא שכבר למדנו שיש שינויים בין עונות השנה, וקשה שהתעלמו מההבדלים הללו. ואולי חלק מהפוסקים שכתבו זמנים שונים לא נחלקו כלל, וכל אחד מדד בתקופה אחרת בשנה. ועיין ב'הזמנים-בהלכה' כג, ו.

ולפי תצפיות שונות, יש שהכירו כשהחמה הגיעה ל- 12 מעלות מתחת לאופק, ויש שהכירו ב- 11 מעלות, ויש שהכירו רק ב- 10 מעלות מתחת לאופק.
לפי תצפיות שונות, יש שהכירו כשהחמה הגיעה ל- 12 מעלות מתחת לאופק, ויש שהכירו ב- 11 מעלות, ויש שהכירו רק ב- 10 מעלות מתחת לאופק
למעשה נראה לחשב לפי מצב החמה כשהיא מגיעה ל- 11 מעלות מתחת לאופק. והוא בימי ניסן ותשרי 48 דקות לפני הנץ, ובשיא החורף (22/12) 52.5 לפני הנץ, ובשיא הקיץ (22/6) 58 דקות לפני הנץ. הרי שרוב השנה הוא סביב 50 דקות. ומ"מ לכתחילה טוב לאחר את זמן 'משיכיר' בעוד כחמש דקות, ובשעת הדחק אפשר להקדים בכחמש דקות.

עוד יש להוסיף, כי בעבר, כשלא היו שעונים, בודאי הלכו לפי הראייה, ואם היה יום מעונן איחרו כדי לצאת מהספק. אולם אחר שיש לנו שעונים, כתב בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ב קסב, שהולכים לפי השעון.

יש לציין כי לדעת רוה"פ זמן משיכיר את חברו וזמן משיכיר בין תכלת ללבן הוא אותו הזמן, וכ"כ במ"ב נח, ב.

זמן 'ותיקין' ו'הנץ' המדויק

'הנץ-החמה' הוא עת זריחת החמה, ואף שלכאורה הגדרה זו פשוטה וברורה, בפועל אין הדבר כן.

ראשית, משך עליית החמה, מהשניה שרואים את הקצה הראשון של החמה ועד שהיא נראית כולה, כשתי דקות וחצי. ונחלקו הפוסקים מתי הוא בדיוק זמן הנץ: לדעת רוב הפוסקים זמן 'הנץ' מיד כשהחלק הראשון של השמש נראה, ואז צריך להתחיל את תפילת עמידה של 'ותיקין'. ויש אומרים ש'הנץ' הוא בגמר עליית החמה, ויש אומרים שהוא נמשך בכל שתי הדקות וחצי של עלייתה,
משך עליית החמה, מהשניה שרואים את הקצה הראשון של החמה ועד שהיא נראית כולה, כשתי דקות וחצי
ויש אומרים שהוא נמשך עוד כמה דקות, כל זמן שקרני השמש עדיין אדומות. למעשה, משתדלים לכוון את תחילת תפילת ה'ותיקין' לעת תחילת עליית החמה, אבל אין מדקדקים בזה יותר מדאי, מפני שמתחשבים גם בדעות האחרות.

עוד ספק התעורר, האם מתחשבים בהרים שבמזרח המסתירים את זריחת השמש או שהולכים לפי הזריחה האסטרונומית (באופק ישר). ברור שהנמצא מתחת לצוק או בניין גבוה שמסתיר ממנו את המזרח, לא יכול לטעון שהזריחה לגביו היא בזמן שהוא עצמו יראה את השמש, כי אז הזריחה שלו עלולה להיות לקראת הצהרים. השאלה היא, מה הדין, למשל, בירושלים העתיקה שהר הזיתים מסתיר לה את האופק במזרח, ועקב כך החמה נראית מספר דקות מאוחר יותר. ואף לעומדים על הר הזיתים, הרי מואב מסתירים את תחילת הזריחה. יש אומרים שזמן 'הנץ-החמה' הוא רק כאשר רואים בפועל את החמה, היינו אחר שתראה מעל הר הזיתים. ויש אומרים שאין להתחשב בהר קרוב כדוגמת הר הזיתים, הואיל ואפשר ללכת אליו ברגל, אבל בהרי מואב הרחוקים צריך להתחשב. ההבדל בין שתי הדעות מסתכם בכמה דקות.

ויש אומרים שאין מתחשבים כלל בהרים שבמזרח, אלא מחשבים את הזריחה לפי אופק ישר, כלומר על פי הזמן שהיה אפשר לראות את זריחת החמה אילו לא היו שם הרים. ישנן כיום תוכנות מחשב המאפשרות לחשב בכל מקום ומקום את זמן הזריחה האסטרונומי המדויק תוך התעלמות מההרים שבמזרח, ורבים נוהגים לקבוע על פי חישוב זה את זמן הזריחה

בספר דברי יוסף כתב שהדין תלוי בהראות החמה בפועל, ולכן צריך להתחשב גם בהסתרת הר הזיתים. ואילו לדעת מהרי"ל דיסקין שהובאה בספר נברשת, אין מתחשבים בהסתרת הר הזיתים, הואיל והוא קרוב פחות ממהלך יום אחד, אבל מתחשבים בהסתרת הרי מואב (אמנם לעניין שבת בנוגע לשקיעה, לא הכריע). עוד נסתפקו בעיר שיש בה הרים, האם הולכים בכל שכונה ושכונה לפי גובהה או שהולכים אחר השכונה הגבוהה שבעיר, שבה השמש נראית ראשונה. והמנהג לילך אחר השכונה הגבוהה. ושוב התעורר ספק, אם בנו בעיר גורד שחקים, וקרני השמש הראשונות מנצנצות בראשו דקה לפני שיראו את הזריחה על הקרקע, לפי מה הולכים. וכן אם העיר גדולה מאוד, האם גם אז הולכים אחר המקום הגבוה שבה או שמחמת גודלה מוגדר כל אזור לעצמו. ועיין בספר הזמנים בהלכה פרק ז שהזכיר את הדעות והספקות הללו.

גם לשיטה שמחשבים את הזריחה והשקיעה באופק ישר, יש ספק לפי איזה גובה מחשבים. משום שככל שהמקום גבוה יותר, כך ניתן לראות את השמש בזריחה מוקדם יותר, ובשקיעה מאוחר יותר. למשל, בגובה של 800 מטר מעל פני הים ממשיכים לראות את השמש בשקיעה כ- 4.6 דקות מאוחר מאשר בגובה פני הים, ובזריחה כ- 4.6 דקות מוקדם. ואכן שיטה זו מתחלקת לשלוש שיטות. יש אומרים שהולכים לפי הזריחה באופק ישר לפי גובה המקום. ועדיין יש ספק מה הדין בעיר שיש בה הרים ועמקים, האם הולכים בכל מקום ומקום לגופו או אחר המקום הגבוה שבעיר. ודעת שו"ע הרב שהולכים בכל המקומות לפי הזריחה בגובה של שמונה מאות מטר מעל פני הים, כמו גובה ירושלים. וכ"כ באג"מ או"ח א, צז. (כלומר גם כשהמתפללים נמצאים במקום שטוח שבגובה פני הים, תהיה שעת הנץ שלהם 4.6 דקות לפני שיוכלו לראות בפועל את השמש). ויש מי שאומר שהולכים אחר הזריחה האסטרונומית בלא להתחשב כלל בהרים, אלא כפי שהיתה נראית בגובה פני הים (שמכסים את רוב העולם) בלא הרים, וכ"כ הרא"ז מלצר. ועיין על כל זה בזמנים בהלכה פרק ז.

בתוכנת 'חזון שמים', ניתן לקבל את זמן הזריחה האסטרונומי המדויק בכל מקום ובכל יום, לפי קווי אורך ורוחב וגובה המקום. וכיוון שהתוצאה בתוכנה שכזו מדויקת מכל החישובים שנעשו על ידי תצפיות, רבים נוהגים לחשב באופן זה את זמן הזריחה. וכן נראה למעשה לכל המתגוררים בגב ההר, שאינם צריכים להתחשב בהרים ובגאיות שממזרח להם, שאם יתחשבו בהם יצטרכו לחשב לכל בית זמן אחר, לפי גובהו ולפי ההרים המסתירים ממנו את המזרח בכל עונה לפי מקום עליית השמש. ולכן יש לילך לפי האופק האסטרונומי, על פי המקום הגבוה שבאזור. ואמנם בעבר כשחיו בסביבה פתוחה, הזריחה היתה מוחשית, והעיקר היה תלוי בראייה ממש. אולם כיום כשרוב האנשים בין בניינים, ואינם רואים את הנץ, ומנגד שיטות החישוב נעשו קלות, מבחינתנו הזריחה היא לפי האופק האסטרונומי, ובאותה שעה רואים גם את קרני השמש במקומות הגבוהים שבאזור. אמנם כשיש בצד מזרח של אותו מקום רכס של הרים רחוקים המכסים בשווה את כל המזרח, כמו למשל בשפלת החוף, והם מעכבים את ראיית השמש מכל האזור במספר דקות, נראה לענ"ד שצריך להתחשב בהם ולאחר את זמן הנץ.

פורסם באתר ישיבה.