תרומת איברים

הטענה הנשמעת באמצעי התקשורת, כאילו "רבנים" הם שמנעו את תרומת איבריו של יו"ר איגוד שחקני הכדורגל בישראל, אבי כהן ז"ל, היא טענה מרגיזה ומקוממת.

אמונה אלון , כ"ח בטבת תשע"א

אמונה אלון
אמונה אלון
צילום: Hadas Parush/Flash90

בתוך נרתיק הפלסטיק הכחול של תעודת הזהות שלי, מאחורי ספח התעודה ורישיון הנהיגה, מונח כרטיס תורם של עמותת אדי לקידום השתלות איברים בישראל. הכרטיס הירקרק, ההולך איתי לכל מקום כבר תשע שנים וחצי, מוסיף לי, כך אני מרגישה כשאני חושבת על זה, סוג של שקט נפשי. סוג של משמעות קונקרטית, מנחמת־משהו, למוות האורב לכל אחד מאיתנו מעבר לכל רגע בחיים.

תרומת איברים לא רק מותרת, לדעת רוב פוסקי ההלכה, אלא היא מצווה חשובה. "כל המקיים נפש אחת בעולם... כאילו קיים עולם מלא", כדברי הרמב"ם המודפסים על כל כרטיס אדי. ואיזו זכות מופלאה יש לאדם "לקיים עולם מלא" גם אחרי שהוא עצמו כבר נפטר מן העולם הזה.

הטענה הנשמעת באמצעי התקשורת, כאילו "רבנים" הם שמנעו את תרומת איבריו של יו"ר איגוד שחקני הכדורגל בישראל, אבי כהן ז"ל, היא טענה מרגיזה ומקוממת. אחיו של המנוח הרי סיפר למצלמות הטלוויזיה בפירוש, בבוקר יום ההלוויה, כי אמנם היו רבנים שאמרו למשפחה לא לתרום את האיברים, אבל רבנים אחרים הורו להם, באופן חד־משמעי, לתרום. מי שעל פי דיווחי התקשורת באו ברגע האחרון ולחצו על המשפחה לבטל את הסכמתה לניתוקו של כהן ממכשירי ההנשמה, היו - על פי אותם דיווחים - לא רבנים כי אם אנשים, אולי בכלל בורים גמורים בהלכה, שמשייכים את עצמם לישיבה מסוימת שאולי הם לומדים בה.
תרומת איברים לא רק מותרת, לדעת רוב פוסקי ההלכה, אלא היא מצווה חשובה. "כל המקיים נפש אחת בעולם... כאילו קיים עולם מלא", כדברי הרמב"ם המודפסים על כל כרטיס אדי.

נוח מאוד, למי שלא מאוד נוח לו עם היהדות שלו, לעוט על הסיפור הטרגי הזה כעל עוד הוכחה ש"רבנים" הם חשוכים ופרימיטיביים. נוח לו להסתלבט על ההבטחה, שהבטיחו "נציגים" כאלה או אחרים של היהדות, כי יקרה נס ואבי כהן עוד יתעורר מן המוות המוחי שבו היה שרוי - גם אם ההסתלבטות שלו עלולה לפגוע במשפחה ההמומה והכואבת, שנאחזה בהבטחה ההזויה הזאת בדיוק כמו שכל משפחה המומה וכואבת היתה רוצה לעשות.

אבל רוב הרבנים האמיתיים מצדדים, כאמור, בתרומת איברים. הרב הראשי לישראל, הרב שלמה עמאר, פסק לבני משפחת כהן כי טוב יעשו אם יסכימו לבקשת בית החולים בעניין הזה. "אבא שלך מת", אמר הרב עמאר, על פי הדיווחים, לתמיר כהן. "מוות מוחי הוא מוות על פי ההלכה, ואין תקדים רפואי ליציאה מכזה מצב. תתרמו את איבריו ותצילו חיים, זו מצווה בישראל".

פרופ' נתן בורנשטיין, מנהל המחלקה לשבץ מוחי בבית החולים איכילוב שבו אושפז אבי כהן ז"ל לאחר פציעתו האנושה, אף הסביר בשבוע שעבר כי מלכתחילה "כל הדיון על מוות מוחי הוא ברמה הלכתית".

מאז ומתמיד קבעה הרפואה את מותו של אדם לפי הפסקת פעימות הלב, אלא שתרומת איברים אינה אפשרית, כמובן, אחרי שהלב חדל מלהזרים לאיברים האלה חמצן. מות הלב הוא גם מותם של האיברים, ולאחריו אי אפשר עוד להשתיל אותם בגוף חי.

הרבנים, שפסקו כי "מוות מוחי" הוא מוות לכל דבר גם כשהלב עדיין "חי", הם אפוא אלה שאיפשרו את תרומת האיברים מלכתחילה. ופסק ההלכה החכם והמדויק הזה מקל על בני משפחתו של הנפטר גם באופן רגשי, בהבהירו להם כי אם נקבע ליקירם מוות מוחי, כי אז החלטתם, לנתק אותו ממכשירי ההנשמה, אינה משנה שום דבר - פרט לסיכוי שהיא מעניקה לחולים אחרים.

"הסיפור הזה יותר גדול מהסיפור של אבי כהן", כתב עיתונאי בכיר, שהזדעזע מפרימיטיביותם של "הרבנים" שהבטיחו לבני המשפחה ניסים ונפלאות, ומנעו מהם לכבד את רצונו של הנפטר כפי שהתבטא בכרטיס אדי שהוא חתם עליו. "זה הסיפור על הפרצוף שלנו, על מה שקרה לנו, על מה שנהיה מאיתנו".

אולי הוא צודק. אולי זה אכן סיפור על הפרצוף שלנו, ואולי אכן מוטב שהוא, וחבריו הנאורים מנשוא, יתבוננו בראי וייווכחו לראות שגם להם יש פרצוף יהודי. שהיהדות - על כל מה שיש בה - אינה שייכת לשום "רבנים" אלא לכל יהודי שחי, ומדבר עברית, במדינה היהודית והדמוקרטית הזאת. עד מאה ועשרים.  המאמר פורסם לראשון ב"ישראל היום".