המאבק על אדמות הארץ

איננו חיים בשווייץ או בהולנד. זו היא ארץ מריבה. הפלשתינים והערבים מסביבנו ובתוכנו לא ויתרו עליה, וזכות השיבה עבורם אינה משל או מליצה, אלא נדר ושבועה.

נדב שרגאי , ח' בשבט תשע"א

נדב שרגאי
נדב שרגאי
צילום: באדיבות המצולם

יהושע חנקין, שגאל עבורנו בראשית המאה שעברה את אדמות עמק זבולון, עמק יזרעאל, עמק החולה ועמק חפר (בסך הכל כ־600 אלף דונם), היה בוודאי מתהפך בקברו לו היה רואה היום את מעשי ידיו טובעים בים. בראש פינה, ביסוד המעלה, בבנימינה, ביבנאל, בזכרון יעקב, בכפר תבור, בבלפוריה ובמטולה, והיכן לא בעצם, יהודים מוכרים או עומדים למכור את אדמותיהם לערבים.

הדוגמה הכואבת האחרונה היא שכונת נוף ציון, שבשיפולי שכונת ארמון הנציב שבירושלים, בואכה ג'בל מוכאבר. איל ההון הפלשתיני בשאר אל־מסרי, הבונה את העיר הפלשתינית אל־רוואבי, כמעט השלים שם מהלך של השתלטות על חברה ציבורית ישראלית (דיגל) אשר נוף ציון היא פרויקט הדגל שלה. דיגל, עם חובות של 140 מיליון שקלים, עמדה לקבל את הצעתו של אל־מסרי לרכוש אותה. בסופו של דבר, החליטו בעלי איגרות החוב של דיגל למכור את החברה למשקיעים יהודים, ובהם גם רמי לוי הישראלי וקווין ברמייסטר המיליונר היהודי. אולם התוצאה החיובית, הציונות גברה על הנדל"ן, היא בבחינת היוצא מן הכלל שאינו גובר על מה שמתרחש בארץ בשנים האחרונות.

גם בשכונת הגבעה הצרפתית שבירושלים, כמו בשכונת נווה יעקב בבירה, מאות יהודים כבר מכרו את דירותיהם לערבים, ובשכונת גבעת ברק שבנצרת עילית - שכונה שהוקמה כדי לייהד את הגליל - טובי בנינו, קצינים בכירים בצה"ל ובמשטרה, אינם עומדים בפיתוי, מוכרים את דירותיהם לערבים ומפיקים רווחים נאים. רכבת הנדל"ן מורידה את רכבת הציונות מהפסים.

ליקוי המאורות הזה משותף הן לרודפי הממון וחלשי הרוח שבקרבנו והן להנהגה, כי אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו
אפשר לעקם את הפרצוף באנינות מול מכתב הרבנים שאוסר למכור דירות לערבים, מותר גם להתווכח על החוכמה שמאחורי המכתב הזה, אבל אי אפשר להתכחש למציאות שעומדת מאחוריו, ובעיקר חייבים להודות לרבנים על שהכריחו אותנו להתמודד עם שאלת יסוד.
אזובי הקיר? כשהממשלה מאפשרת לשנות בבת אחת את עקרונות היסוד של התנועה הציונית ולאפשר מכירה לצמיתות של אדמות הלאום (אדמות קק"ל); כשעקרון היסוד שאבות התנועה הציונית אימצו מהמקורות היהודיים ("והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ") נזנח; וכאשר הממשלה מוכנה להפריט את אדמות הלאום - מדוע שהציבור לא יחטא?

אפשר לעקם את הפרצוף באנינות מול מכתב הרבנים שאוסר למכור דירות לערבים, מותר גם להתווכח על החוכמה שמאחורי המכתב הזה, אבל אי אפשר להתכחש למציאות שעומדת מאחוריו, ובעיקר חייבים להודות לרבנים על שהכריחו אותנו להתמודד עם שאלת יסוד. הרי איננו חיים בשווייץ או בהולנד. זו היא ארץ מריבה. הפלשתינים והערבים מסביבנו ובתוכנו לא ויתרו עליה, וזכות השיבה עבורם אינה משל או מליצה, אלא נדר ושבועה.

מול ה"צומוד" הפלשתיני ומול גזרי דין המוות שהרשות הפלשתינית ואנשי דת מוסלמים מפרסמים על מי שמוכר את אדמותיו ליהודים, חייבים, הציבור וההנהגה, להפנים שהשמירה על אדמות הארץ היא אחד מקווי ההגנה החיוניים של המדינה היהודית. אנו מדינה דמוקרטית, ולכן השדרים והמסרים לציבור אינם יכולים להיות הלכתיים או חוקתיים אלא ערכיים וחינוכיים וציוניים. האדמה היא שורש, וט"ו בשבט הקרוב הוא הזדמנות נאותה כדי לנסות ולהנחיל זאת מחדש לציבור. מי שמתייחס אל אדמות הארץ כנדל"ן בלבד ומוכן להפריטן, או למוכרן לכל המרבה במחיר, עלול לגלות בעוד מספר שנים לא רב, שהפסיד את המערכה הכוללת על הארץ.

המערכה הזאת דורשת מהעם היהודי לא רק לשמור על אדמות שכבר נמצאות ברשותו, אלא גם לחדש את גאולת הארץ ולהשקיע הון ומאמץ כדי להחזיר לידיים יהודיות חבלי ארץ נשכחים, כמו הגליל והנגב. גם בירושלים ובמרכז הארץ יש עבודה רבה. לא ניתן, כמובן, לאסור על יהודים למכור לערבים בתים וקרקעות לפי החוק. מי שינהג כך, לא יוכל לקנות בתים וקרקעות מערבים, כי אין חוק אחד להם וחוק אחד לנו. זה יהיה לא מוסרי. ובכלל, לב העניין אינו החוק וגם לא ההלכה. מדובר בהתנהלות שאמורה היתה להיות טבעית עבורנו, אך לאסוננו היא חדלה מלהיות כזאת. רבים מדי מוותרים על הציונות. רבים אחרים דבקים בה. בני הציונות הדתית, למשל, מיישבים מחדש את יפו ועכו ולוד, מנסים להעלות מחדש את הרכבת הציונית על הפסים. חבל שהמדינה לא עוזרת להם יותר. לפחות שלא תפריע. המאמר פורסם הבוקר בעיתון "ישראל היום".