"גל הגזענות"

הערבים - בארץ ישראל ובמזרח התיכון בכלל - לא פסקו מניסיונותיהם לחסל אותנו אלא רק עברו, בתקופה האחרונה, לדגש על טקטיקות חיסול מתוחכמות ומתקדמות.

אמונה אלון , י"ד בשבט תשע"א

אמונה אלון
אמונה אלון
צילום: Hadas Parush/Flash90

יש משהו חיובי מאוד בוויכוח העז, השוטף כעת את החברה הישראלית, על השאלה אם "גל של גזענות" שוטף כעת את החברה הישראלית. 35 שנים אחרי ששגריר ישראל באו"ם, חיים הרצוג, קרע לעיני כל העולם את הנייר שעליו נדפסה החלטת האו"ם כי "הציונות היא גזענות", ותשע שנים אחרי שעצרת האו"ם החליטה לחזור בה מן ההחלטה הזאת ולהודיע שהציונות אינה גזענות, מתברר שאולי אנחנו די בוגרים וחסונים כדי לבחון את הקשר בין "ציונות" ל"גזענות" בעצמנו, ולהגדיר בפיקחון ובאומץ את יחסינו עם הערבים שבקרבם אנו יושבים.

במשך שנים רבות הדחקנו שאלות קשות, העולות מחריגותו של העם היהודי במשפחת העמים. ידענו שאין במקומות אחרים דבר כזה, שעם מפוזר ומפורד מתקבץ לו פתאום מארבע כנפות תבל ו"חוזר" אל הארץ שהוא הוגלה ממנה לפני אלפיים שנה. ידענו שאין דבר כזה, שאותו עם כובש לעצמו חלקים מן הארץ שהוא טוען כי "חזר" אליה, ומקים בהם מדינה לעצמו. וידענו, היטב ידענו, שאין דבר כזה "מדינת הנוצרים" או "מדינת המוסלמים", וכמה מופרך נשמע הרעיון לייסד משהו שנקרא "מדינת היהודים", ועוד בלב המזרח התיכון. ובכל זאת העדפנו להעמיד פני מדינה נורמטיבית מאשר להתעמת עם השלכותיו של ייחודנו הלאומי.

קשה לעם לברר את מהות קיומו החריג והשונה, תוך כדי מלחמה קשה ובלתי פוסקת על עצם הקיום הזה. וכיוון שבמשך שנים רבות היינו עסוקים בהישרדות ולא התפנינו להסביר לעולם - וקודם כל לעצמנו - שהציונות אינה גזענות, אבל היא מיועדת אך ורק ליהודים. שבמישור האישי ראוי כל ערבי לכבוד ולהערכה, אבל במישור הלאומי פשוט אי אפשר עדיין, עם כל הרצון הטוב, להחיל על הדמוקרטיה הישראלית את אמות המידה השוויוניות המקובלות בעולם הנאור.
הטענה, כאילו הגנה על הרוב היהודי בישראל - שאינו אלא מיעוט זעיר במזרח התיכון - היא מעשה "גזעני", נשמעת, על רקע הניסיונות הבלתי פוסקים לחסל את ישראל, בעייתית למדי.

במשך שנים רבות נאחזו רבים מאיתנו בהצדקות רצוצות לאחיזתנו בארץ, ובעיקר בטיעון כי השואה היא שהעניקה לנו את הזכות לבוא ולהתנחל פתאום בשפלה ובגליל ובנגב. הערבים מעולם לא קנו את הטיעון הזה, ובצדק, מפני שמה להם ולפשעי הנאצים ומדוע חייבים היהודים להשתקם דווקא על חשבונם? אבל החברה הישראלית המשיכה להישען על תלאותיה ההיסטוריות, על אפם ועל חמתם של הערבים, ולהשתמש בהן כדי להסביר את גירוש ערביי יפו, עכו ועוד במלחמת העצמאות, ואת סירובה להכיר ב"זכות השיבה" של המגורשים הללו לתחומי מדינת היהודים.

מלחמת הקיום, שישראל נתונה בה מראשית שיבת ציון בעת החדשה, מנעה מאיתנו עד היום לעצור ולברר לעצמנו למה באמת שבנו ציונה ומה באמת מצדיק את המדינה היהודית הזאת, שחלמנו וחלמנו - וכשהקצנו ראינו והנה היא מציאות. הוויכוח סביב "גל הגזענות", שלמעשה הוא ויכוח על זכותנו לקיים בארץ ישראל מדינה יהודית, מתעורר כעת מפני שנדמה כי מדינת ישראל נהנית, בימים אלה, מסוג של פסק זמן במלחמה הזאת.

ואולם לאמיתו של דבר אין כאן שום פסק זמן. הערבים - בארץ ישראל ובמזרח התיכון בכלל - לא פסקו מניסיונותיהם לחסל אותנו אלא רק עברו, בתקופה האחרונה, לדגש על טקטיקות חיסול מתוחכמות ומתקדמות. מצד אחד הם ממשיכים את ירי הטילים היומיומי על שטחנו הריבוני ומאיימים בחיסול פיזי "רגיל" באמצעות מלחמות וטרור - ומצד אחר, צד שהחברה הישראלית עוד לא הקימה לאורכו ביצורים הולמים, הם מנסים לחסל את המדינה היהודית, הן על ידי השתלטות עליה מבפנים והן על ידי יצירת ערעור בינלאומי על זכות קיומה.

הטענה, כאילו הגנה על הרוב היהודי בישראל - שאינו אלא מיעוט זעיר במזרח התיכון - היא מעשה "גזעני", נשמעת, על רקע הניסיונות הבלתי פוסקים לחסל את ישראל, בעייתית למדי. דיבורים על "גל של גזענות" בתוכנו אף עלולים לשמח את אויבינו ולעזור להם בהשחרת תדמיתנו הבינלאומית.

ואף על פי כן, עצם הוויכוח על טיבה של הציונות הוא טוב וראוי ונחוץ. אולי נצא ממנו מבוררים יותר, מבינים יותר מה אנחנו עושים בארץ הזאת, מוכנים יותר להתמודד עם כל מה שעוד מחכה לנו בתהליך המורכב והמסובך הזה, שעוד לא היה, בעולם, עם שהתנסה במשהו דומה לו. המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום".