פתיחות או סגירות?

ויכוח אדיר התנהל בין האחים ובין יוסף לגבי אורח החיים הנכון. יעקב ומשפחתו חיים בגטו משל עצמם. לעומת זאת, יוסף חי ופועל בעוצמה בעולם האחר אך נשאר נאמן למסורת בית אבא גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים.

הרב שמואל רוזנבלום , כ"א בשבט תשע"א

הרב שמואל רוזנבלום
הרב שמואל רוזנבלום
גילי צרפתי

ויכוח אדיר התנהל בין האחים ובין יוסף לגבי אורח החיים הנכון.

יוסף, מכוח חלומותיו ועקב השתלשלות חייו, מוצא את עצמו בלב האימפריה המצרית. בתוך נחשול התרבות האלילית יוסף צריך לעמוד איתן ולהיות "עברי". הוא אמנם נטוע בתוך העשייה הגדולה בכל רמ"ח איבריו, אך מצליח לשמור על זהותו לאורך כל הדרך. הוא עומד מול אשת פוטיפר וכמעט מועד, אך בסופו של דבר אינו חוטא ונזרק לבור האפלולי שממנו אין דרך נראית לצאת. כאשר משום מקום נמצאת ההזדמנות לעלות מהבור ויש ליוסף כמה דקות של חסד מול פרעה, הוא אינו מתבלבל. במשפטו הראשון מול מלך האימפריה המחשיב את עצמו לאלוהים, יוסף אומר: "בלעדיי, אלוקים יענה את שלום פרעה" - לי אין כוחות; הכול ממלך מלכי המלכים.

גם בהמשך הדרך, כאשר הוא יושב על כיסא המלוכה, יוסף מדגיש לכולם כי הוא עברי. לכן המצרים, עבדיו ונתיניו, אינם יכולים לאכול איתו אפילו לחם ביחד. לאור זאת מובן מדוע נקרא יוסף "יוסף הצדיק". יוסף חי בתרבות זרה, חומרנית, אלילית מנוכרת לזהותו ולאישיותו. יוסף חי ופועל בעוצמה בעולם האחר, אך נשאר נאמן למסורת בית אבא גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים
במשפטו הראשון מול מלך האימפריה המחשיב את עצמו לאלוהים, יוסף אומר: "בלעדיי, אלוקים יענה את שלום פרעה"
.

לעומת זאת יעקב ומשפחתו מנהלים אורח חיים אחר, הם חיים בגטו משל עצמם. הגטו שומר על אורח החיים הרצוי. התלכיד המשפחתי הוא מקור האנרגיה לשמירת הזהות. התלכיד בונה זהות ויוצר גם את הכוח לעמוד מול החוץ. תמיד כאשר יוצא מי מבני המשפחה החוצה, הוא מציץ ונפגע - יהודה יורד מאת אחיו ומגיע עד למפגש עם אישה זונה. דינה יוצאת לראות בבנות הארץ ונתפסת בידי שכם בן חמור. כאשר המשפחה יורדת למצרים יעקב מקפיד להתיישב בארץ גושן, רחוק מההמולה המצרית. הגטו היהודי הזה, הגדל והולך, מפריע למצרים בהמשך הדרך, ומביא את פרעה לנסות ולמגר את הציבוריות הישראלית בגזרות מגזרות שונות.

מהי הדרך הנכונה, הפתיחות או הסגירות?
הדברים מורכבים שבעתיים בכל הקשור ליצירה. כאשר לומדים את תורת ה' הקדושה, הדברים יכולים להיות קלים יותר. הבסיס הוא הטקסט הקדוש והטהור, ומשם הכול זורם.

כאשר האדם מתבקש ליצור, הגבולות מיטשטשים. מקור היצירה הוא האדם. למעשה הרצון להיות יוצר מוציא את האדם במובן מסוים מתוך הגטו. אתה חייב להיות בעולם רחב, מלא רגשות ודרכי ביטוי מגוונות. כאן הרבה יותר קשה לשמור על העצמיות. קשה מאוד להיות איש העולם הגדול ולשמור על הייחוד.

נדמה שהיום גם מי שרוצה לחיות בגטו אינו יכול לעשות זאת. אנו חיים בעולם רחב, וגם אם אנו חיים פיזית בעולם מסוים, העולם האחר חודר ומגיע אלינו דרך מדיום רחב. בנֵינו חיים בדואליות מדהימה: הם יונקים מהגטו, מבתי המדרש המנסים לבנות על טהרת הקודש, אך הם יונקים לא מעט מהעולם הרחב שהם חיים בו בשעות ובזמנים אחרים, מי יותר ומי פחות. האם אפשר לחזור לגטו? האם אפשר לסכור את התרבות הכללית מלהגיע אל הנוער? הדבר נראה בלתי אפשרי. אם כן, מה אפשר לעשות?

יש צורך לנסות ולחבר את הגטו של בני יעקב עם דרכו של יוסף. יש צורך ליצור גטו המאפשר להיטע
האם אפשר לחזור לגטו? האם אפשר לסכור את התרבות הכללית מלהגיע אל הנוער? הדבר נראה בלתי אפשרי.
ן באנרגיות מקוריות מחד גיסא, ומאידך גיסא יש לתת לבנים את האפשרות המודעת להיות יוסף הצדיק. האפשרות הזו תתממש רק אם ניתן אמון בבנים ונאפשר להם גם ליפול, נפילה שמלמדת, נפילה שמחשלת. אם רק נפחד - נפסיד. להשגת מטרה זו יש להיעזר באמון, בבחירה, באחריות ובשיתופיות.

שלושה מודלים לחינוך לימדונו שלושת האבות:
1. החינוך המחבק והפתוח לשונות:
שלא כבעבר, היום גם בנים נוטים להתחבק ולהתרפק איש על רעהו. גם חברים רחוקים זוכים לכינוי הקרבה "אחי". אברהם העברי היה המחבק הגדול. הוא חיבק כל אדם באשר הוא אדם. אוהלו היה פתוח לכל, ללא הבדלי אמונות, דעות וערכי מוסר. ישמעאל גדל בבית הפתוח הזה. נפשו הרכה צפתה באביו הצדיק שנהג בחסד גם עם הגרועים שבחברה. חוסר הגבולות בבית אברהם אפשר לישמעאל להיפתח לעולמות של קלות ראש וצחוק. שרה, בראייתה החדה, הבחינה בסטייה של ישמעאל ודרשה מאברהם להרחיקו. לאברהם המחבק הייתה דרישה זו מכה קשה ביותר. "לו ישמעאל יחיה לפניך", התפלל ענק החסד לבורא עולם. אברהם פשוט המשיך לחבק וסירב לראות את הרע בבנו הבכור.

2. החינוך האחיד:
יצחק, בן הזקונים, הסתגר בביתו. הוא לא הכניס עולמות זרים אל משפחתו. איש הגבורה שעיניו כהו מראות ביצר את אוהלו. החינוך בבית היה נוקשה אך אחיד. עשו האדמוני וחם המזג זכה לאותו חינוך ולאותה שיטת לימוד שקיבל יעקב התם. החינוך האחיד אינו מתאים בהכרח לכול. יעקב נבנה והתפתח, ואילו נפשו של עשו נסרטה פעם אחר פעם, עד שבעט ויצא לתרבות רעה.

3. החינוך לשונות מתוך אחדות:
יעקב, הנכד, הצליח להעמיד שנים עשר בנים תוך פרק זמן קצר ביותר. בביתו שרר מתח סביב ההגמוניה במשפחה, אך הוא השכיל ליצור שלד של אחדות בין הבנים למען מטרה משותפת. גם הבנים שהתרחקו בשלב מסוים -
יעקב לבצר את חומות הביחד והצליח בכך. הבית שיצר היה חזק וחם, ומי שהציץ מתוכו ונפגע, ידע לחזור ולהיטען ולהתיישר כאשר סטה מן הדרך.
יהודה ויוסף - ופנו למחוזות אחרים, זכרו את צור מחצבתם ושבו אליו בסופו של דבר. יעקב פעל בשני קווים מקבילים: מצד אחד התפתחו השבטים כל אחד בדרך שונה ומתאימה לאופיו הייחודי - יעקב לא דחה אף בן, גם אם הוא חרג מהנורמה המשפחתית, וכך אפשר לכולם להתפתח ביחד ולהיבנות גם מהכישלון. מצד שני ניסה יעקב לבצר את חומות הביחד והצליח בכך. הבית שיצר היה חזק וחם, ומי שהציץ מתוכו ונפגע, ידע לחזור ולהיטען ולהתיישר כאשר סטה מן הדרך.

לכן בסוף המסלול הארוך של חייו יכול היה יעקב לשכב במיטתו ולברך את כל בניו לחוד וביחד, לברך את השונות ולמצוא את המכנה המשותף. ברכותיו בערוב ימיו מבהירות את גישתו. כל שבט הוא נשמה בפני עצמה, בעלת ביטוי עצמי ייחודי. הברכה הותאמה במיוחד לנטיות הנפשיות ולכיוון התפתחותו העתידי של הבן. על אף השונות, דרש יעקב מכל השבטים לשמור על מרקם אחיד ולפעול למען מטרה משותפת. לאור זאת מובן מדוע, בנוסף לברכה האישית השבטית, כל הבנים זוכים לברכה מאוחדת של "יחד שבטי ישראל".

יתרה מזאת, כבר מגיל צעיר אפשר יעקב לבניו הרכים שותפות בקבלת ההחלטות הגורליות של המשפחה. כך נעשו הבנים מחוברים לדרכו של יעקב. לא פעם נכווה יעקב מהעברת השרביט לבנים, כמו בסיפור דינה בשכם ובשליחות הבנים למצרים להביא שבר ומזון למשפחה. אך על אף האכזבות, לא שינה יעקב את גישתו הבסיסית. הוא הבין כי הפיכת הבנים לשותפים מכהה את יצר המרדנות שלהם ומחייבת אותם לראות את עצמם חלק מהמסגרת ולדאוג לשלמותה.
כאשר הגיע בחור וביקש להתקבל לישיבה, הוא פנה, כמקובל, אל ראש הישיבה, הרב נריה. בדרך כלל הפנה אותו הרב נריה, לאחר שהתרשם ממנו, אל התלמידים עצמם כדי שיחליטו אם הוא ראוי להיות חלק מהחבורה.

בהיותי תלמיד צעיר בישיבת בנ"ע בכפר הרא"ה, נפגשנו לא פעם עם בני המחזורים הראשונים כדי לשמוע סיפורים ולחוות חוויות. תיאור הדרך שבה התקבל תלמיד חדש אז בכפר הרא"ה ריגשה אותי במיוחד: כאשר הגיע בחור וביקש להתקבל לישיבה, הוא פנה, כמקובל, אל ראש הישיבה, הרב נריה. בדרך כלל הפנה אותו הרב נריה, לאחר שהתרשם ממנו, אל התלמידים עצמם כדי שיחליטו אם הוא ראוי להיות חלק מהחבורה. התלמידים היו צריכים להחליט אם לקבלו או לא. ברוב המקרים הוחלט על תקופת ניסיון שבסופה התכנסו שוב התלמידים להחליט על המשך דרכו של הבחור החדש. בלי להכביר במילים העביר הרב נריה לתלמידיו את המסר כי הישיבה שייכת להם לא פחות מאשר לראש הישיבה ולכן גם הם אחראים ושותפים לגורלו של המוסד.

לסיכום,
נראה כי כיום יש צורך להעביר את שרביט הבחירה ולקיחת האחריות אל הנוער עד כמה שאפשר, כדי להכין אותם להתמודדות שממילא הם חיים בתוכה. החינוך להישאר אך ורק בגטו בגיל צעיר אינו מספיק היום, שכן אי-אפשר באמת ליצור גטו סגור לגמרי. הגטו צריך להיות מקום חם ומקור טעינה, הנותן "דמות דיוקן" להתמודדות שאנו מאפשרים כדי ללמד את תלמידינו איך באמת לחיות בעולם שבו הגבולות מטושטשים.
עולם של גבולות רחבים ודיאלוג מתמיד סביב הזהות והמהות, מאפשר לנו להוציא בנים מחומשים בכוחות להיות בפנים וגם בחוץ, נאמנים לעצמיותם ולמורשת יעקב סבא.

(המאמר פורסם בעלון 'בגרות מהסרטים של מינהל החינוך הדתי במשה"ח)