"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" - ולא לפני גוים (גיטין פח,ב). וכך נפסק בטוש"ע (חו"מ, כו): "אסור לדון לפני דייני גוים, אפילו בדין שדנים כדיני ישראל, וכל הדן לפניהם הרי זה רשע, וכאילו חירף והרים ידו בתורת משה".
לפני למעלה מארבעים שנה, כשעברתי מישיבת כרם ביבנה לישיבת מרכז הרב, שמעתי שיחה מהרב צבי יהודה זצ"ל, בתחילת חודש אלול, על נושא המשפט, ובדברו על קדושת המשפט הישראלי פרץ בבכי על שאנו נגררים אחר משפט הגוים. מעולם לא ראיתי זקן כבן שמונים בוכה על כגון דא ולא הבינותי פשר בכי, אך הדבר השאיר עלי רושם עז. כשהתמדתי בשמיעת השיעורים הבינותי.
בספר אורות מרבה הרב זצ"ל להעמיד את היהדות מול הנצרות וכך מתברר יותר האור מתוך החושך. משפט מפורסם בתורת הנצרות: "תנו לאלוהים אשר לאלוהים ותנו לקיסר אשר לקיסר". משמעות אמרה זו בשפתינו היא הפרדת הדת מהמדינה. העניין הדתי אינו עניין למדינה אלא עניינו האישי של כל אחד. אין לדת מה לומר בנושאים ארציים חומריים, ודאי לא בנושא הלאומי, הפוליטי ובסדרי השלטון, אלו שייכים לקיסר, לשלטון החילוני.
אם נרצה להעמיד השקפה מנוגדת של היהדות, נשתמש בפסוק בס' מלכים (א, י,ה) "ומלכת שבא שומעת את שמע שלמה ... ותבוא ירושלימה ... ותרא את כל חכמת שלמה ... וְעֹלָתוֹ אשר בית ה' ". פשוטו של מקרא שראתה את קרבנות העולה שהקריב. אך בספר דברי הימים (ב, ט,ב) נאמר "עליתו אשר יעלה בית ה'", היינו, הכבש שהוביל מבית המלך לבית המקדש "ולא היה בה עוד רוח". דבר מופלא כזה לא ראתה בשום מקום אחר - בית המלך מחובר עם בית המקדש, אלוקים והקיסר מחוברים, וכל ענייני המלוכה נעשים על פי אידיאל אלוקי. "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" - כדי שיעשו מהארץ שמים, אמר הבעש"ט. לכן כל ענייני החברה מסודרים לא על פי החלטות אנושיות של בתי מחוקקים, שהיום חושבים כך ומחר אחרת, אלא על פי שכל אלוקי מוחלט.
משה רבינו הסביר ליתרו את יחודו של המשפט הישראלי: "כי יבוא אלי העם לדרוש אלוקים... והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו" (שמות יח,א). המשפט שבין איש לרעהו הוא דרישת אלוקים.
כל שאיפת החיים וכל חפץ החיים, הקניין ותשוקותיו, העושר והכבוד, הממשלה וההתרחבות בישראל, ממקור הקודש הם נובעים, ע"כ המשפטים הם קודש קדשים בישראל. (אורות, עמ' כ"א).
(המאמר פורסם בעלון 'שבת בשבתו')