סוף עידן האשליות

עדיף לעמוד נכוחה מול המציאות האמיתית מאשר לשגות באשליות. הבעיות שלנו מעולם לא היו עם הערבים; הן היו רק עם עצמנו.

מרדכי קרפל , כ"ט בשבט תשע"א

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי

המהפכה המתחוללת בימים אלה במצרים היא אירוע מכונן בתולדות המזרח התיכון. מבחינת גודל משמעותה לישראל ניתן לדעתי להשוותה רק למלחמת ששת הימים. בזמן כתיבת שורות אלה לא ברור כיצד יסתיים האירוע, אבל זה כבר לא כל כך משנה. מה שהיה – לא יהיה עוד. בדיוק כפי שאירועי ה-11 בספטמבר, פתחו את העשור הקודם בעולם ובמידה רבה עיצבו אותו, כך יתברר עד כמה העשור שלפנינו יהיה – לפחות מבחינת המזה"ת – פועל יוצא של המתחולל במצרים.

בכדי לנתח את האירוע אנסה להסתכן בניתוח השפעתו לא בפרספקטיבה של השבועות או החודשים הקרובים, אלא של שנים. השאלה היא איך יראו המזה"ת בכלל וישראל בפרט, בסוף העשור הבא עלינו, ואני מאמין שבסופו של דבר, לטובה.

ובכן – בפרספקטיבה שכזו – ניתן בהחלט להכריז על תום עידן האשליות. אשליות השלום, המזרח התיכון החדש וההשתלבות במרחב, התחילו בעצם בהסכם השלום עם מצרים. שם הן כנראה גם מסתיימות בימים אלה. תהליך השלום במזה"ת היה בנוי על הקמה ותחזוקה אמריקאית של משטרים ערביים אוטוריטריים-דיקטטוריים פרו-מערביים, שיוכלו לשלוט במדינותיהם דווקא בחסות הדולרים.
ומה יהיה עלינו – הרוב היהודי. תהיינה שנים קשות ומאתגרות, אבל לפחות לא נחייה באשליות. המזרח התיכון המתרקם מול עינינו איננו חדש כלל; הוא תמיד היה כזה.

היותם של משטרים אלה חסרי גיבוי עממי, מדכאים ומנצלים, היתה חלק אינטגראלי מהאסטרטגיה; כך הם היו תלויים בארה"ב כמעט לחלוטין. חלק מהתלות הזו התבטאה בנכונותם להשלמה עם ישראל, בניגוד לדעת הקהל במדינותיהם, שתמיד היתה עוינת לישראל. תהליך השלום – לאו דווקא השלום כשלעצמו – היה מבחינת ארה"ב רשת תעלות הקשר שבין מוצביה. הוא אפשר לה לשמור על אש קטנה את הסכסוכים, ובמקביל להבטיח את מעורבותה הקבועה והאינטנסיבית בכל המתרחש באזור בכסות של מתווך.

כל זה עומד להסתיים בקרוב. במדינות ערב יעלו משטרים מגובים על ידי ההמון. אלה יהיו – בהכרח, ובסופו של דבר – משטרים אותנטיים, איסלמיים, אנטי אמריקאיים ואנטי ישראליים. חלקם לפחות, גם רדיקלים. ההשלכה הראשונה היא שיתברר שמדינת ישראל היא באמת בעלת הברית העיקרית של ארה"ב במזה"ת.

צריך להיות עיוור בכדי שלא לראות שגם מעמדו של אבו-מאזן או מי מחבורתו – דוגמה קלאסית לבובה אמריקאית-ישראלית מהטיפוס האמור לעיל – יתערער לחלוטין. הסכנה שאם תקום מדינה פלשתינאית היא תיפול לידי החמאס כבר איננה רק אפשרות; היא כמעט וודאית.

אחרי עליית החמאס בעזה, והאיסלמיסטים – גם אם לא מיד – במצרים ובעוד ארצות ערביות, צריך עם ישראל להיות בעל יצר הרס עצמי מופלג ונכונות התאבדות סופנית בכדי לקדם בסביבה כזו "תהליכי שלום" ולהסכים ל"וויתורים כואבים". והנה, גם אם הנהגתו הפוליטית והאליטות השולטות בו לא רחוקים מכך, העם עצמו בריא. מהלכי שלום נוספים לא יזכו לגיבוי ציבורי. גם ארה"ב – בעידן שאחרי אובמה – לא תנסה לקדם אותם, משום שמעתה האינטרס שלה יהיה בישראל חזקה ככל האפשר. מזלנו הוא שעדיין לא הפקרנו את כל נכסיה האסטרטגיים של מדינת ישראל.

אבל אין זה אומר כמובן שהשמאל הישראלי יתפכח מאשליותיו. השלום מבחינתו הוא לא רק ניסיון מדיני; הוא תנאי הכרחי לקיומה של תפיסת עולמו. כישלון השלום עבורו הוא לא רק כישלון של מדיניות – דבר עימו ניתן להשלים – אלא חורבן זהותו האקזיסטנציאלית, דבר המותיר את האדם חסר אוריינטציה בעולמו. בהכללה גסה ניתן לומר שבשביל אשכנזי-חילוני-משכיל-בורגני ישראלי, אין שום פשר למאבק לאומי שאין רואים את קיצו. מצב של "לנצח תאכל חרב" הוא בלתי אפשרי מבחינתו. הוא מוכן לוותר על רוב האידיאלים, שמבחינתו הם ממילא סיסמאות חסרות שחר, למען תוספת שנתית של 4% בצמיחה וברמת החיים שלו.

יתר על כן. ככל שיחלוף הזמן יתברר יותר ויותר שמול האג'נדה הדתית של העולם המוסלמי הסובב אותנו ניתן להתמודד רק מתוך אג'נדה ישראלית-שורשית-מסורתית-היסטורית, כלומר, גם דתית. במזרח התיכון החדש תודעה חילונית לא תשרוד במאבק. אגב, גם שלום לא יוכל ליכון עוד – אם וכאשר – שלא על בסיס דתי. המציאות המתחדשת מחייבת גם בדיקה-מחדש של רעיונותיו של הרב מנחם פרומן.

מה יעשה אם כן העשירון הנאור הישראלי במציאות המצטיירת, שבה "המשוגעים הדתיים", משני הצדדים, מאיימים זה על זה במלחמת עולם מתמדת. רמז לתשובה ניתן היה לקרוא כבר השבוע בעיתון "הארץ", במאמרו של רון לשם "האלטרנטיבה – האיסלם" (31.1.11), שסוכם במילים: "רבים מאתנו, הציבור היצרני, הליברלי, ירימו ידיים מתוך תשישות, ויברחו מכאן. אחרים יישארו אופטימיים. או סקפטיים". כן חברים. חלקים נרחבים מהעשירון הנאור יתייאשו יקומו ויעזבו. אין להם בעיות פרקטיות, אידיאולוגיות או מנטאליות, לעשות זאת.

ומה יהיה עלינו – הרוב היהודי. תהיינה שנים קשות ומאתגרות, אבל לפחות לא נחייה באשליות. המזרח התיכון המתרקם מול עינינו איננו חדש כלל; הוא תמיד היה כזה. עדיף לעמוד נכוחה מול המציאות האמיתית מאשר לשגות באשליות. הבעיות שלנו מעולם לא היו עם הערבים; הן היו רק עם עצמנו. החולשה נבעה מאובדן הדרך והשכחה העצמית. לכשנחזור למציאות ולעצמנו, לכשיפקחו עינינו להכיר בין אויב לאוהב, לכשנשוב לדבוק בזהותנו ובארצנו – נוכל לעמוד בכל משימה.

מלחמת ששת הימים היתה קו פרשת המים של הציונות; עד אליה היא היתה בעליה ומשם החלה שקיעתה. ייתכן מאד שאירועי השבועות האחרונים במזרח התיכון מסמנים את קרקעית השפל שממנו אנו צפויים לחזור ולעלות.