בין אפקט הדומינו לשיטת הסלאמי

ללא ספק, המניע שעורר את גל המחאה במצרים הוא תולדה של עוני, רעב ודיכוי, הנובע מצורת המשטר.

משה בן שושן , ט"ז באדר תשע"א

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

בעת הזו, העולם מביט מנגד על המתרחש במזרח התיכון, ספק בחשש, ספק מתוך תקווה. משהו גדול מתרחש בעולם הערבי. זרמים תת קרקעיים בחברה המצרית עלו לפני השטח: החשש מהמודיעין המצרי נעלם, המפגינים יצאו לרחובות בקריאות שלא נשמעו מעולם במרחב התרבותי של המזרח התיכון. "מובארק, לך הביתה!"

ללא ספק, המניע שעורר את גל המחאה במצרים הוא תולדה של עוני, רעב ודיכוי, הנובע מצורת המשטר. בהתבוננות על מבנה השלטון במצרים, ניתן לראות מבנה שלטוני שראשיתו במהפכת הקצינים החופשיים מ-1952. את תנועת "הקצינים החופשיים" הניע רעיון הסוציאליזם הערבי. התמיכה העממית במהפכה נבעה ממצבה הכלכלי הירוד של מצרים באותה עת ומשנאה עזה לבריטניה. השתלטות הקצינים החופשים על נקודות מפתח השלימה את ההפיכה והוקם משטר הזהה כמעט למה שאנו מכירים כיום. משטר טוטליטרי למחצה, שבו הנשיא הנו בעל סמכות בלתי מוגבלת והאופוזיציה משמשת כמס שפתיים בלבד. שירותי המודיעין דכאו כל ניסיון התארגנות כנגד הממסד. גם השליטה בתקשורת בעבר הייתה מוחלטת (כיום בעידן האינטרנט ואל-ג'זירה השליטה בתקשורת התרככה במעט).

למעשה, שכבה אליטיסטית והומוגנית הנהיגה את האומה המצרית כראות עיניה.

בתקשורת הישראלית השיח נדון סביב השאלה האם ההפיכה טובה לתהליך השלום או לא, והאם השלום עם מצרים יחזיק מעמד גם לאחר חילופי השלטון. המומחים מתקשים להצביע לאן נושבת רוח ההפיכה: חלקם דיברו על כך שהשלטון במצרים יציב, וחלקם מדברים על אפקט הדומינו, מציירים תרחישים מסוכנים שבו האחים המוסלמים ישתלטו על מצרים.
בתקשורת הישראלית השיח נדון סביב השאלה האם ההפיכה טובה לתהליך השלום או לא, והאם השלום עם מצרים יחזיק מעמד גם לאחר חילופי השלטון.

גל המחאות בעולם הערבי ובמצרים העלה בי דווקא את השאלה של המבנה השלטוני אצלנו כאן בישראל.

אם נבחן את מגוון שיטות הממשל הקיימות, ניתן להבין את עדיפותה של השיטה הדמוקרטית בכך שעוצמתה של הדמוקרטיה נובעת ממקור ההצדקה של השלטון.

זכותו המוסרית של השלטון נובעת מכוחו של העם, כאשר היטיב להגדיר את הדמוקרטיה אברהם לינקולן כ"שלטון העם למען העם ע"י העם". דמוקרטיה במובנה המלא מאפשרת שוק רעיונות חופשי, שוק רעיונות פתוח גם לדעות מרגיזות ודעות שוליים. כך, למשל, פרופסור אלן דרשוביץ, דמוקרט דגול ולוחם למען זכויות אדם, אמר כי השתקת השקפות דוגמת זו של הרב כהנא ע"י צנזורה או הוצאתו אל מחוץ לחוק איננה דמוקרטית.

לדעתו של פרופ' דרשוביץ, התשובה הדמוקרטית לאידיאולוגיה הכהניסטית היא התמודדות מולה ומתן תשובות טובות יותר מאילו שהיא מציעה. פרופסור אלן דרשוביץ לא רואה בקומוניזם איום על הדמוקרטיה בארה"ב כי אם אתגר, לא רואה בכהניזם סכנה לדמוקרטיה הישראלית כי אם אתגר שיש להתמודד מולו בשוק הרעיונות.

הרוב במדינת ישראל הכריע, כי ישנם ערכים נעלים שבגינם ניתן לפגוע בדמוקרטיה ולהצר את גבולות השיח. אישית אני מאמין כי יש לתת מקום בשוק הרעיונות גם לכהניזם וגם לשמאל הרדיקלי, אך מרגע שמדינת ישראל הכריעה כי היא איננה דמוקרטיה במובן המלא, יש לתת לרוב להגדיר את גבולות השיח באופן סימטרי, תוך מינימום פגיעה בדמוקרטיה.

אם נתבונן לרגע בצורה דיכוטומית על שוק הרעיונות בישראל, ניתן לחלקו ליונים וניצים. כאשר בתהליך של שניים שלושה עשורים, נוצרה אנומליה בשיח הציבורי שבו לצד הניצי הוגדר גבול ברור, ואילו מנגד, בצד היוני של המתרס הפוליטי, הכוחות הרדיקאלים תובעים עבור עצמם חופש ביטוי אין סופי, בעוד שיש שיגדירו את תביעתם כתביעה לזכות ההסטה, זכות השיסוי והפגיעה במדינה.

אותם הכוחות התובעים חופש ביטוי אין סופי עבור עצמם, הם אלו שהיוו את הכוח המניע מאחורי מהלך הוצאתה של אידיאולוגיה שנויה במחלוקת מצידה השני של המתרס אל מחוץ לחוק, בנימוק כי איננה עונה על הערכים הדמוקרטים. למעשה, הללו מגדירים את הדמוקרטיה על פי טעמם האישי.

נוסף על כך, תהליך שינוי מהותי ביחסי הכוחות בין הרשויות בישראל מאז המהפכה החוקתית השנויה במחלוקת, כמו גם דרכו השיפוטית של השופט (בדימוס) אהרון ברק וממשיכי דרכו, שהגדיר אותה פרופ' ריצ'רד פוזנר ככזאת אשר יכולה להיות מתוארת כתופסת שלטון בכוח, החלישה רבות את הריבון.

תהליך שבו הריבון חלש בצורה ניכרת אל מול בית המשפט אקטיביסטי העוסק בסוגיות ערכיות ואף אינו מיצג נאמנה את העם הוא מדרון חלקלק ומסוכן, אשר עלול להוביל לכך שאף דעות שמרניות קונבנציונליות שאולי מתנגדות להפלות או נישואים חד מיניים, יוגדרו כדעות המנוגדות לערכים הדמוקרטים. בכך יישאר השיח הציבורי בתחום הליברלי, ניאו ליברלי והפוסט ציוני. התוצאה תהיה במידה ניכרת איבוד ההצדקה המוסרית של השלטון במדינת ישראל ופגיעה חמורה בדמוקרטיה.

פגיעה בדמוקרטיה כמוה כפגיעה במפעל הציוני כולו.