רבי יוסף קארו בספרו בית יוסף על הטור (אורח חיים קסז), הביא בשם בעל שיבולי הלקט (הפוסק האיטלקי בן המאה השלש עשרה למניינם, רבי צדקיה בן אברהם הרופא): מה שנהגו לבצוע (את הפת) על המלח, פירשו הגאונים, לפי שהשולחן נקרא מזבח, וכתב במזבח – על כל קרבנך תקריב מלח (ויקרא ב,יג).
לא ביאר לנו מרן בספרו, על איזה מזבח מדובר, ובמה דומה שולחן למזבח? אך רבי ישראל הכהן מראדין במשנתו הברורה, ביאר את דברי הרמ"א שהביא את דברי מרן (שם קס"ז,ה), על פי דברי רבי יוחנן ורבי אלעזר בגמרא (ברכות נה,א): כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו. דכתיב (יחזקאל מא,כב) המזבח עץ שלש אמות גבוה - - וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'. פתח במזבח וסיים בשולחן, מכאן ששולחן דומה למזבח.
הרי שההשוואה של החכמים בגמרא, היא בין מזבח העולה, עליו מקריבים את הקרבנות, לבין השולחן עליו מניחים את המאכלים. כשם שהמזבח מכשיר את הבשר לאכילה, כך גם השולחן נועד לאכילה. אך במשנה ברורה שם הביא: עכשיו שולחנו של אדם שנותן מלחמו לדל מכפר עליו, והאכילה שאדם אוכל לחזק כוחותיו, ועל ידי זה יהיה בריא וחזק לעבודת ה'.
ביאר בדבריו שני עניינים, בהם באה לידי ביטוי הכפרה של השולחן כבמזבח. ייעוד השולחן לנזקקים, כדברי הנביא (ישעיהו נח) הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, וחיזוק כוחותיו באכילה לעבודת ה'. ייראה לומר ששני הנימוקים היו גם במזבח עצמו. כשם שבהקרבת הקרבן עליך להזמין לסעודת הקרבן את הלוי והגר היתום והאלמנה, כמובא בתורה פעמים מספר, כך גם שו
הרי ששולחן המשכן בא בביתנו בסעודת השבת. אך כשם שבא השולחן בשבת, באה גם מנורת המשכן ומאירה בביתנו בנרות השבת. אותה הפעולה שהכהן מעלה במנורה, עושה אשת החיל בפמוטות השבת
לחנך יהיה ערוך ומוכן לסעודה, בשיתוף הנצרכים והנזקקים. וכשם שהיה הקרבן מכפר על מביאו, כך המאכלים על השולחן לעבודת ה', יהיו בחינת רפאות תהי לשריך ושיקוי לעצמותיך (משלי ג).
לכאורה יש לשאול מדוע לא השוותה הגמרא את השולחן במשכן לשולחן בביתנו? אמנם פתח הכתוב במזבח וסיים בשולחן, אך הא גופא קשיא, השולחן במשכן עליו מונח לחם הפנים, יש בו דמיון ללחם שאנו מניחים על השולחן לסעודה. אלא שהלחם שעל השולחן במשכן היו נאכל לכהנים בלבד ולא לאחרים, ואילו המזבח היה מאכיל לכל מקריב ומקריב.
אך למרות זאת בא גם השולחן במשכן אצלנו בבית. נהגו המקובלים ההולכים אחר האר"י ז"ל לבצוע בשבת על שתים עשרה חלות, כנגד לחם הפנים שהיה על השולחן במשכן, והמוחלף מדי שבת בשבתו. כך כתב האר"י בשירו לסעודה שניה אסדר לסעודתא בצפרא דשבתא - - יגלה לן טעמי דבתריסר נהמי דאינון את בשמיה כפילא וקלישא. הרי שסתם ואמר, שהוא יתברך יגלה לנו טעמן של שתים עשרה החלות על שולחן המשכן, הרומזות לשנים עשר צירופי השם הקדוש, ולשנים עשר שבטי י-ה. ואכן כך נהגו המקובלים ההולכים אחרי האר"י, לבצוע בשבת על שתים עשרה חלות.
הרי ששולחן המשכן בא בביתנו בסעודת השבת. אך כשם שבא השולחן בשבת, באה גם מנורת המשכן ומאירה בביתנו בנרות השבת. אותה הפעולה שהכהן מעלה במנורה, עושה אשת החיל בפמוטות השבת. היא כיבתה נרו של עולם בגן עדן (תנחומא נח) על כן תאיר את המנורה במשכן הביתי. גם מזבח הקטורת בא בביתנו עם צאת השבת. בשמים לקטורת הסמים במשכן, באים במוצאי שבת להשיב את הנפש, הנפרדת מהקדושה העליונה של שכינת מעין עולם הבא.
על פי זה נוכל לומר שגם הארון בקדש הקדשים שבתוכו התורה והמצווה, נמצא בביתנו בספרים התורניים, באופן שבו אנו מקיימים את מצוות כתיבת ספר תורה, כמובא בדברי ספר החינוך (מצווה אחרונה). נמצינו למדים שהתורה שבמשכן נמצאת בביתנו, האור שבמשכן נמצא בביתנו. כך גם השולחן ושני המזבחות. דווקא השבת המאירה לנו את האור הרוחני של מעין עולם הבא, היא הכוללת בתוכה את כלי המשכן, והיא המשפיעה מברכתה גם בימות השבוע.
השבת והמשכן הם שני עניינים הבאים כאחד. משה מקהיל את כל ישראל כדי ללמד על מלאכת המשכן, ופותח בצווי על השבת. מכאן למדו חכמים על הקשר שבין המשכן לשבת לעניין שלשים ותשע אבות מלאכה, ושאין בניין המשכן דוחה בשבת. המקור הרוחני של השראת השכינה במשכן, הוא המשבית את כל המלאכות בשבת, ומשרה את האווירה של המשכן בביתנו.
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, הוא שכינה של הקב"ה בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. השראת השכינה במשכן, היא השראת השכינה בביתו של כל אחד מישראל. היכולת שלנו להפוך את הבית למשכן של שכינה, הוא האידיאל הרוחני לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. כשם שהוא הישרה את שכינתו במשכן המדברי, כך הוא משרה את שכינתו בביתו ובמשפחתו של כל אחד ואחד מישראל. כשם שאמר הקב"ה לישראל עשו לי דירה קטנה ביניכם, כך בדירתנו אנו במעשינו ובכלי ביתנו, אנו הופכים את המקום למקום השראת השכינה.
בהלימה לכך כתב הרב יצחק הוטנר זצ"ל בעל פחד יצחק את השיר המפורסם, בלחנו המתוק, על פי תורתו של רבי אלעזר אזכרי (מהמאה ה16 למניינם) בספר חרדים, בלבבי משכן אבנה להדר כבודו ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו. הרי שביאר בדבריו שגופו של האדם הוא המשכן בעצמו (כמובא בתנחומא פרשת ויקהל). על האדם ליצור בגופו ובעצמו מקום להשראת השכינה. האש הבוערת במזבח המשכן, היא האש הבוערת בלבנו לעבודת ה'. זוהי האש המאירה והמרוממת לנו את היום השביעי לעבודתו יתברך. רק על ידי הכנת הגוף והבית להשראת השכינה, יש בנו כח להחדיר אותה לתוכנו.
כדי לעשות דירה לה' יתברך זקוקים למודעות. השראת השכינה בתוכנו היא עניין שטעון הכנה תכונה וכוונה. האש היורדת מלמעלה יורדת כבמשכן, אחרי הכנות מיוחדות של מקום וכלים. כשם שיש להכין את המשכן וכליו, ולעשות הכנות מיוחדות להשראת השכינה במשכן, כך בדיוק יש להכין את המשכן הפרטי הביתי להופעה של שכינה אלקית. כך אפשר להמליץ את הכתוב ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת. כדי שהשכינה תשרה בשבת במשכננו עלינו לעשות. יש להתכונן ולהכין את השראת השכינה. השכינה אינה שורה אוטומטית. רק ההכנה שלנו וההכשרה המיוחדת למטרה זו, היא שתשרה את השכינה, ותקדש בביתנו את השבת וממנה את כל ימות השבוע.