לאחרונה נחשפנו למחול שדים של תלונות על מועמדים לתפקידים בכירים שהוטל דופי במינויים. בתור אדם מן השורה, שבקיאותו בחומר הראיות ניזונה מהתקשורת בלבד, אין לי אלא לגזור על עצמי שתיקה בכל האמור בתוכן הטענות. עם זאת, מדובר בתופעה המדאיגה כל בר דעת. הגענו למצב שבו אין אדם בכיר מתמנה לתפקידו מבלי ששמו יוכתם בתלונות מכל סוג שהוא - בין אם יש בהן כדי לבטל את מינויו, בין אם הן מתקבלות אולם אינן מהוות סיבה מספקת לביטול מינויו ואפילו אם הן נדחות מכל וכל. לא זו בלבד: בחלק בלתי מבוטל מן המקרים גם המתלוננים עצמם כנראה אינם נקיים וישרים יותר מן הנילונים.

גם התביעה לשקיפות, שהיא יסוד לכל מניעת שחיתות, צריכה לבחון את גבולותיה: עד היכן היא מועילה לחברה ומהיכן היא הופכת ל'בדיקת ציציות' קטנונית ומוגזמת, המשביתה את יכולת התפתחותה של החברה. דוגמה לדבר נוכל למצוא באדם הפרטי. אין ספק שכל אדם מצווה לערוך את חשבון נפשו, לפשפש במעשיו ולתקנם כדי להתעלות לרמות מוסריות וערכיות גבוהות יותר. יחד עם זאת, יש לזכור כי החשבון עצמו נערך על ידי אדם שטרם זיכך את מידותיו בשלמות, ולכן אי אפשר לצפות שייערך בצורה המדויקת, הקולעת והמועילה ביותר. ואכן, רבים מושכים את ידיהם מכל וכל מן העיסוק בחשבון הנפש, מתוך תחושה אינטואיטיבית ובלתי מודעת שחשבון כזה לא יהיה חשבון צדק, וסופו שיפיל אותם בביצה טובענית של מיאוס עצמי ויעקר את יכולתם להתקדם הרבה יותר ממה שיסייע בידם להתרומם אל מחוז חפצם.

לאור ההתרחשויות האחרונות עולה התחושה שכחברה אנו מגיעים בדיוק אל המצב הזה, ומשום כך נוכל להשתמש בפתרון המוצע לאדם הפרטי כקריאת כיוון לפתרון הבעיה הציבורית העומדת בפנינו. העיקרון הראשון בחשבון הנפש הוא ההפרדה החדה בין ה'רצוי' ל'מצוי'. אם אדם מוריד את השאיפות שלו ופוגם ב'רצוי', הוא מנמיך את שמי רצונותיו ומחשיך את מסגרת עולמו. מאידך, אם הוא מניח לשאיפותיו לנתק אותו מאחיזה איתנה במציאות הנוכחית, לא יוכל לעולם למצוא את הדרך כיצד להתקדם בדרך להגשמתן. מטבע הדברים הפער בין ה'רצוי' ל'מצוי' מחדד את החסר, אלא שכאשר עוסקים במצוי בפיכחון יש לבחון היטב שאלה זו עצמה: איזו דרך תהיה טובה יותר לקידומו של האדם בכל מצב נתון - העיסוק במגרעותיו או ההתמקדות במעלותיו.

עיקרון זה ניתן ליישום גם במישור הציבורי. כחברה, אנו שואפים להשיב שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה ולהעמיד בראשנו "אנשי חיל, יראי אלקים, אנשי אמת, שונאי בצע"; אך עם זאת, עלינו להכיר את מצבנו לאשורו. אנו חברת שפע הסובלת מתרבות נהנתנית, מבלבול זהות ואבדן דרך, מושפעת ממקורות סמכות תרבותיים שונים ומשיקה לעולמות תוססים הסובבים אותנו. מתוך כך, עלינו לדעת שאת חשבון הנפש העומד בפנינו לא נוכל לערוך באופן פשטני בלבד. כאמור, עלינו להפריד בין ה'רצוי' וה'מצוי'. לחדד את השאיפה למוסריות עליונה, לקדושה וטהרה, להשבת לבם של ישראל לאביהם שבשמים הן במצוות שבין אדם למקום והן במצוות שבין אדם לחברו (ולחברה שבה הוא חי).

יחד עם זאת, עלינו לבחון ביושר עד כמה העיסוק בחסרונותיהן של הדמויות הבכירות שבקרבנו - שבוודאי יש לו מקום - מקדם אותנו לעבר היעד הזה, ועד כמה הוא משקיע אותנו בביצה מאוסה שמרחיקה אותנו מכך.

מתוך כך אנו נקראים להרבות בהתבוננות על כל הטוב שמצוי בנו ובאנשים שמוסרים את נפשם למען ביטחונה של מדינת ישראל וקידומה, להרבות בנתינת ערך למסירות זו ולהשיב לעצמנו את הביטחון בתביעת התיקון והטהרה הפנימית המניעה אותנו - שאינה זזה ממקומה למרות החולשות הקיימות.

(המאמר פורסם בעלון 'שבת בשבתו')