אירופה היזהרי!

האיסלאם היא דת לוחמנית, תרבות של מאבק מתמיד. המוסלמים הותירו את חותמם על ההיסטוריה בראש ובראשונה בתוקף השיגיהם הצבאיים.

פרופ' משה שרון , כ"ה באדר תשע"א

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
בשנת 1683 כתרו צבאות האיסלאם את וינה בפעם השנייה; הפעם הראשונה התרחשה כמאה וחמישים שנים קודם לכן. האימפריה האיסלאמית הגדולה של אותה עת, האימפריה העות'מאנית, תחת שלטונו ארוך השנים של סולימאן הגדול (1520-1566) היתה אז בשיאה. היא הרחיבה את גבולותיה לאורך הדנובה והגיעה מערבה מבודפשט, בדרכה לכיבוש וינה שעמדה כחיץ בין צבאות האימפריה המוסלמית לבין מערב-אירופה. סולימאן ראה עצמו באותה עת כשליט העולם והתייחס אל מלכי אירופה כאל נתיניו. כיבוש אירופה כולה היה רק עניין של זמן מבחינתו. למזלו של העולם הנוצרי, כשצבאות האיסלאם ניסו לכבוש את וינה בפעם השנייה, כ- 117 שנים אחרי מותו, האימפריה העות'מאנית כבר היתה בשקיעתה, התפשטותה מערבה נבלמה ומבצריה של הנצרות האירופית יכלו כבר לאיים על האימפריה המוסלמית במקום להיות מאויימים על ידה.

אך עבור העות'מנים המדינות הנוצריות של אירופה נותרו בגדר דאָר אלְ-חַרבּ – "ארץ מלחמה" – מושג בו נהגו להשתמש המוסלמים עבור כל הטריטוריות שלא היו עדיין תחת שליטת האיסלאם. המונח הוא מונח משפטי ופוליטי, טעון באמונה דתית ובלהט רגשי.

מבחינה משפטית הוא מגדיר את היחס בין ארצות האיסלאם לארצותיהם של הכופרים. כופרים – בערבית כֻּפָאר (כָּאפִר ביחיד) – הם כל אלה שאינם מוסלמים, בעיקר יהודים ונוצרים. אשר על כן הם נתפשים, בתיאוריה ובמעש, כנתונים במצב של מלחמה עם המוסלמים. אין זו מלחמה שצריך להכריז עליה, מכיוון שעל-פי נקודת ההשקפה
אולם אירופה הוכיחה אז שהיא אויב קשוח. אויב שהשיב מלחמה שערה, ואף זכה להצלחה. בימי-הביניים מסעי הצלב הביאו את האירופאים, בפעם הראשונה, אל לב-ליבן של ארצות האיסלאם.
המוסלמית, זהו מצב העניינים היחיד שיכול לשרור בין שני הצדדים. יתירה מזאת, זהו חלק מהתוכנית האלוהית. כיוון שאחרי ששלח אללה את מוחמד ובפיו הבשורה על דת האמת, לא נותרה שום דרך אחרת אלא "שירוממהּ מעל לכל דת אחרת" (הקוראן, סורה 9 פסוק 33). במלים אחרות, אללה הטיל על ציבור מאמיניו המוסלמים לשעבד את העולם כולו ולהביאו תחת שלטונו של אללה. על אש הג'יהאד, מלחמת הקודש, לבעור בחזהו של כל מוסלמי. זוהי חובה אישית וקולקטיבית; זוהי חובתו של כל מנהיג מוסלמי, בעיקר של ראש האימפריה המוסלמית, להתמיד ולמלא חובה זו ולא לחדול לעולם. אי לכך ניתן להבין מדוע במונחים משפטיים מכונה אירופה "ארץ מלחמה". כל נוצרי החי בארץ המלחמה, בדר אל חרב, כונה חַרְבִּי . להבדיל מהכינוי ד'ימי, שניתן לנוצרים ויהודים שניאותו לחיות תחת שלטון איסלאמי כנתינים מדרגה שלישית, החרבּי היה הנוכרי, אויב האיסלאם, גם כאשר לא מתחוללת מלחמה בין שני הצדדים.

השקפה משפטית זו מבטאת את המחוייבות הדתית לשמור על אש הג'יהאד. היות ואיש אינו יכול להתכחש לחובה שכזו, החקוקה בקוראן ונכתבה מפי האל עצמו, המצב נשאר בעינו לנצח, כפי שארץ המלחמה לא יכולה לשנות את מעמדה עד אשר תיכבש על-ידי המוסלמים ותהיה לחלק מארץ האיסלאם.

ההיבט הרגשי של מחוייבות דתית זו הינו חלק אינטגרלי מהדרך בה הוגדרו היחסים בין מוסלמים לכָּאפִרים. הקוראן והמסורת המוסלמית לימדו את המוסלמים שציבור המאמינים שלהם הוא האומה הטובה ביותר שנבראה אי פעם (סורה 3 פסוק 110) ושהאמת של דתם הינה האמת המושלמת האחת והיחידה, ושהם, כמאמינים, צודקים תמיד, והכופרים טועים תמיד. אירופה, יותר מכל מקום אחר בעולם, גילמה את ארץ המלחמה, המקום הטבעי בו היה על הג'יהאד לנהל את מלחמתו. הרי אירופה היתה האויבּ העיקרי של האיסלאם מראשית ימיו!

אולם אירופה הוכיחה אז שהיא אויב קשוח. אויב שהשיב מלחמה שערה, ואף זכה להצלחה. בימי-הביניים מסעי הצלב הביאו את האירופאים, בפעם הראשונה, אל לב-ליבן של ארצות האיסלאם. המוסלמים אמנם הצליחו איכשהו להתאושש מהצלחת הכופרים, שהביאה אותם בפעם הראשונה לעמדת מגננה, אך נטעה בלבם ספקות מייסרים באשר לתמיכתו של אללה.

האיסלאם מעולם לא התאושש מאובדן ספרד ("היהלום שבכתר האיסלאמי"). שהרי משעה שכשכבש האיסלאם את ספרד היא הפכה לארץ מוסלמית – חלק בלתי נפרד מן הטריטוריות שבתוקף כיבושן הפכו לנחלות האיסלאם והמסולמים לעולם ועד. כיבושה מחדש על-ידי הכופרים נראה שהיה היפוך גלגלי ההיסטוריה, כיוון שהוא סתר את הכלל לפיו 'פעם ארץ איסלאמית – תמיד ארץ איסלאמית'. עד עצם ימינו אלה, ספרד, אותה מתעקשים הערבים לכנות אנדלוס, נחשבת לשטח איסלאמי שאבד, שטח שהשבתו הינו יעד וחובה דתית ופוליטית, לא רק חלום.

המתקפה של העות'מאנים על אירופה במאה ה- 16, לאחר שהחריבו את הסמל האחרון של הנצרות הרומאית במזרח עם כיבושה של קונסטנטינופול בשנת 1453, היה המהלך הטבעי של רעיון הג'יהאד האיסלמי. עם-זאת האימפריה העות'מאנית כשלה, נסוגה, הידרדרה, וחוסלה לבסוף במלחמה הגדולה בשנת 1918.

פה צריך להדגיש שהתרבות הנוצרית ואורח החיים המודרני של אירופה ניצחו בעוד דרך: משטרה הלאומי של תורכיה במאה ה- 20 שינה באורח דרמטי את טבעה של המדינה והחברה בכך שייבא מאירופה את כל מה שיכלה להציע החברה המערבית – מהכתב הלטיני ועד הטכנולוגיה, מהמערך השלטוני ועד לאופנה, בכוונה מוצהרת לכונן חברה תורכית חילונית ומודרנית ולדחוק החוצה את האיסלאם מחיי האומה והחברה.

התפתחות פוליטית נוספת, עוד אבן נגף בפניה עמד האיסלאם, היתה הקמתה של מדינת ישראל. יותר מאובדן ספרד המוסלמית במאה ה- 15, הקמתה של מדינת ישראל על אדמה איסלאמית נתפשה כהחזרת גלגלי ההיסטוריה באורח כפול ומכופל, כיוון שאין מדובר רק באובדן אדמה אלא גם במצב בלתי-אפשרי בו יהודים, ד'ימים, שולטים על מוסלמים. זה כבר נוגד את החוק האלוהי עצמו. לא ניתן לסבול מצב שכזה, ועל כן יש לשנותו. משום כך לא יעלה על הדעת שיהיה מנהיג מוסלמי כלשהו אשר יהין לקבל את המצב הזה, כלומר קיומה של מדינה ד'ימית על אדמות איסלאמיות השולטת על מוסלמים (ויהיה מספרם אשר יהיה) כמצב של קבע.

כשלון נוסף אותו נחלו המסלמים היה העובדה שאירופה חדלה להיות מקום מושבם היחיד של הכופרים. אמריקה התווספה לקטגוריה זו, והוכיחה עצמה כיריבה קשוחה אף יותר מאירופה, הן במישור הצבאי והן באידיאולוגי.

עם-זאת, פעילים מוסלמים מודרניים הבחינו בכך שאירופה שלאחר מלחה"ע השנייה החלה לגלות סימני ריפיון וחולשה, ושהמערב רב-העוצמה כולו מגלה סימנים מפתיעים של פגיעות. על רקע זה הגיח האיסלאם ככוח ממתין לפעולה. תפישה זו באה לידי ביטוי בנאומו של ראש-הממשלה המלזי ד"ר מהטיר מוחמד ב- 16 באוקטובר 2003, אותו נשא במעמד פתיחת הפיסגה האיסלאמית: לא ניתן להעלות על הדעת, אמר, כי 1.3 מיליארד מוסלמים חזקים, המחזיקים ברשותם עושר טבעי ומשאבים אנושיים, אינם מסוגלים לבצע את יעדיהם, או כי יובסו על-ידי כמה מיליוני יהודים. אולם, מסתבר שזמינותם של משאבים שניתן להפוך אותם לכלי-נשק, הוכיחה בינתיים את עצמה קצת פחות יעילה ממה שמהטיר ודומיו העלו בדעתם, אם לא נביא בחשבון את פרויקט האטום השיעי של איראן. פרויקט זה אם יותן לו להתבצע, ונראה כי אכן יותן לו כי אז הוא מאיים על האסלאם סוני שבסביבתו לא פחות ממה שהוא מאיים על ישראל.

חשוב לחזור ולציין כי האיסלאם היא דת לוחמנית, תרבות של מאבק מתמיד. המוסלמים הותירו את חותמם על ההיסטוריה בראש ובראשונה בתוקף השיגיהם הצבאיים. הם יכולים לעשות את אותו הדבר בימינו, לשנות טקטיקה ואסטרטגיה, אך להישאר על אותו מסלול. התנועות המוסלמיות הדוגלות בחיזוק הדת – המהפכנים האיראנים, האחים המוסלמים, אל-קאעִדה, החמאס והג'יהאד האיסלאמי, אם להזכיר רק חלק מהם, חיפשו ואף מצאו את החוליות החלשות בהגנה המערבית. מצד אחד הם הוכיחו שטרור, מאותו הסוג בו נקטו הרוצחים המוסלמים בימי-הביניים, החשישיון האיסמאעילים שפעלו בפרס וסוריה, יכול להיות הרסני הרבה יותר מן הנזק ומשפיכות הדמים שהוא גורם בפועל.[1] בפעולת טרור אחת הם הצליחו להחליף ממשלה בספרד. מן הצד השני, בדומה לסובייטים, הם גילו עד מהרה את הקלות בה הם יכולים להשתמש במערכת הדמוקרטית באירופה, באידיאולוגיות הליברליות, באינטלקטואלים השמאלנים, באמצעי התקשורת, ואף בממשלות, על-מנת להשיג את יעדיהם.

הג'יהאד המוסלמי לכיבוש אירופה החל כבר לפני כמה עשרות שנים, והאירופאים לוקחים בו חלק – אך לא כלוחמים או מתגוננים אלא דווקא כמשתפי-פעולה לכל דבר. מצד אחד מוסדות האיחוד האירופי חיסלו את הגבולות שבין מדינה למדינה, מחקו ישויות לאומיות מוגדרות, החלישו רגשות לאומיים, טשטשו את חוש הגאווה הלאומי והנכונות להגנה לאומית. מצד שני, יצרו תשתית נפלאה לחדירתו של האיסלאם למערב-אירופה בעזרתם של מיליוני מוסלמים השומרים בדבקות על זהותם המוסלמית, מחזיקים בערכיהם המוסלמים ורואים באירופה כולה את ארצם, בדומה לכל חלק אחר מן העולם. בן-לאדן, קרדאווי, האייתולות מאיראן ומטיפים מוסלמים רבים אחרים אומרים להם שהם מגיעים לאירופה כאדונים ולא כמהגרים. המוסלמים האלה, העושים שימוש בחוק ובמשפט האירופי ומנצלים את האינטלקטואלים השמאלנים, ה"שוטים השימושיים" (אם להשתמש בביטויו האלמותי של לנין), אכן מתנהגים כמו אדונים בארצות המארחות אותם, ולא כאורחים. אלפי מסגדים הוקמו בכל מדינה, מפינלנד ועד צרפת. אורח החיים המוסלמי נכפה גם על הממסד הכלכלי, והגירסה האיסלאמית של ההיסטוריה והמחשבה מחלחלת לכל שכבות החיים הפוליטיים והאינטלקטואליים, ומשפיעה על מערכת החינוך בכל רמותיה.

הממסד האירופי כינס את ועידת המבורג כבר ב- 1983 על-מנת להכיר ולהוקיר בהכנעה את חשיבות תרומת האיסלאם ליצירתה של התרבות האירופית ולעודד את לימוד השפה הערבית ותרבות האיסלאם באירופה, משוחרר מתלות ב"שיטה המזרחנית", (מחקר המדעי של האסלאם ולשונותיו ותרבותו שפותח באירופה) . כלומר, על-פי השיטות המוסלמיות המסורתיות, תוך עידוד נטישת המורשת היהודית-נוצרית והמעטת ערך תרומתה של זו לתרבות המערב. אין צריך לומר שבועידת המבורג החליטה אירופה שאושיות תרבותה נטועים עמק בלב הסימביוזה המופלאה של תרבות יוון ורומא עם היהדות והנצרות, להשתחוות אפיים ארצה בפני הכעבה, ולהיעשות כאסקופה הנדרסת בפני יורשי מחמד.

לניסיון פתטי זה לנתק את אירופה המודרנית משורשיה המוסריים, התרבותיים וההיסטוריים האמיתיים, בהם ליהדות מקום מרכזי, יש גם היבט פוליטי. היבט זה הוא עוד אחד מהצלחותיו של האסלאם דהיום, והוא תוצר לוואי טבעי של חלחול גרסתו להיסטוריה המודרנית של החברה האירופית ולמוסדותיה. התעמולה המוסלמית הצליחה להציג את הקמתה של מדינת ישראל כחטאם של האירופאים נגד העולם האיסלאמי. היינו, שמדינת ישראל אינה אלא דרך נוחה באמצעותה אירופה שלאחר המלחמה כיפרה על חטאי הנאצים והמסייעים להם, על חשבונם של הערבים המסכנים. הרעיון חדר עמוק לא רק לתודעתם של "השוטים השימושיים" מהשמאל האירופי, אלא מצא דרכו גם לקהילה העסקית והפוליטית. כיום, יותר מאי פעם, ניתן לשמוע בחוגים הללו ובתקשורת (למרות מכבסת המלים העוטה את הדברים) שהקמתה של ישראל היתה "טעות מוסרית ופוליטית". במלים אחרות, אירופה תשמח מאוד לראות פוגרום ערבי רציני, ואף תתרום לו את חלקה, על מנת לטהר עצמה מאשמת אותו חטא "מוסרי ופוליטי". עיקר המדיניות האירופית במזה"ת, העוינות אותה היא מגלה כלפי ישראל והאופי הפרו-ערבי החד-צדדי של מדיניותה – מונחים על-ידי רגשות אלה. וטרם הזכרנו את האנטישמיות המושרשת שהוסוותה לכמה שנים, ממנה אירופה לא השתחררה מעולם.

במקום לשים לב לכיבושה על-ידי האיסלאם ולאובדן אופייה המערבי, אירופה מצאה שוב את האשם עתיק היומין לכל בעיותיה – היהודים. ועתה הנה נוספה גם מדינתם. לא יהיה זה מפתיע אם תוך פחות ממחצית המאה תמצא עצמה אירופה כטריטוריה מוסלמית, ויהיה זה מעשה ידיה להתפאר.

מתוך מאמרי המכללה למדינאות ע"ש עידו וולדן

___________________________________________________________________________________________

[1] החשישיון הטילו את מוראם הן על הצלבנים והן על השליטים המוסלמים. הם הקימו יחידות טרור של מתאבדים אשר ביצעו את פעולותיהם בפרהסיה מופגנת ויצאו למעשי ההרג שלהם על מנת שלא לשוב החיים באמונה שלמה שבמותם הם שהידים שגן העדן על נהרותיו, עצי פריו ונשותיו ממתין להם. האירופים שלא יכלו לבטא את המילה חשישיון קראו להם אסאסין ומכאן מקור המלה לציון רוצח שכיר בשפות האירופיות. ראו B. Lewis, The Assassins, London 1967