נקמת השטן והקורבן

מדינת ישראל צריכה לבצע שינוי תפיסה יסודי, ולא כפי שחושבים מעצבי המדיניות שהשינוי צריך להיות ביחס לתפיסת האומות אותה, אלא קודם כל שינוי ביחס לתפיסתה היא את עצמה.

ד"ר דליה חשן , ט' באדר ב תשע"א

דליה חשן
דליה חשן
ערוץ 7

ושוב מנסה מדינת ישראל להרוויח את זכותה להתקיים ממדינות העולם על ידי קרבנות אדם. לדידה, הפצת התמונות מהשחיטה באיתמר תוכיח לעולם, פעם אחת ולתמיד, שאנחנו כצאן הנטרף בידי חיות רעות תתי-אדם. ממילא יתעוררו ויעלו רחמיהן הטבעיים עליה להצילה מאויביה שקמים עליה מידי יום לכלותה.

זו התפיסה ששולטת במדיניות החוץ של ישראל, כך היה בהחרבת עשרים ואחד ישובים משגשגים בגוש קטיף, ועקירת מעל 10,000 איש מבתיהם ומישוביהם (נאום שר החוץ ליברמן באו"ם), כך היה בהפצת תמונות המשט. אנחנו נקריב קורבנות אדם ובתמורה נקבל הכרה בזכותנו להתקיים, או לפחות (כתחינתו של ראש הממשלה), הודעת גינוי כלפי המבטלים את קיומנו.

אלא, שכדברי המשורר אורי צבי גרינברג (רחובות הנהר): "אשר יהיה בעתיד כבר היה לפנים, ואשר לא היה לא יהיה לעולם." ובודאי שאין בכוחה של שום זוועה כדי לשנות תפיסה ידועה ומושרשת היטב בתרבות העולמית (ראה מאמרי: "המשט, האלילות, והנצרות הקדומה") את המהות הקיומית\הלא קיומית של היהודי השחוט, הצלוב, המגורש, המושפל, וכיוצא בו (ראה ערך היסטוריה יהודית עתיקה ומודרנית).

מה שמצמרר יותר הוא אימוץ מדינת ישראל את תפיסת הקורבן כבסיס לקיומנו.
בתפיסה חדשה זו הבניה אינה תגובה להרס קודם, והחיים תגובה למוות, אלא הם נובעים מתוך עוצמות יצירתיות טבעיות.

לאחר פרעות קישינוב ב-1903 ברוסיה כתב המשורר ח"נ ביאליק את השיר: "על השחיטה", ממנו מפורסמות המילים: "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן". מדובר היה בגלות, כשדם ישראל היה הפקר בעידודם של השלטונות, אז קונן המשורר על זוועת הקיום היהודי שהיא מעבר לגבולות השטן.

חלפו כמה שנים מאז, ונהיינו לעם חופשי וריבוני בארצו, לא עוד תלויים בחרב המתנופפת מעלינו אם לחיות ואם לחדול. והנה קמנו בבוקר שלאחר השחיטה באיתמר (שחיטה אחת מיני רבות), וגילנו שיש נקמה לדם ילד קטן - הקורבן. מכריזה ממשלת ישראל ואומרת, על כל הרוג והרוג כך וכך בתים ייבנו, על כל עולל ויונק כך וכך ישובים יתרחבו, אכן נקמה נאה ברא לו השטן.

מדינת ישראל צריכה לבצע שינוי תפיסה יסודי, ולא כפי שחושבים מעצבי המדיניות שהשינוי צריך להיות ביחס לתפיסת האומות אותה, אלא קודם כל שינוי ביחס לתפיסתה היא את עצמה. חייבת היא לעבור מגבולות האבסורד ושלילת הקיום העצמי המצריכים את קורבן האדם כתנאי לקיומו, אל גבולות היוזמה החיובית המייצרת ובונה את הקיום, תוך כדי הגנה צמודה על כל פגיעה אפשרית בו. בתפיסה חדשה זו הבניה אינה תגובה להרס קודם, והחיים תגובה למוות, אלא הם נובעים מתוך עוצמות יצירתיות טבעיות.

רק בעקבות השינוי הפנימי יבוא השינוי החיצוני, אשר יגזור מתוכו את יחסינו עם העולם, שלא מתוך התחננות נואשת להכרה בזכות קיומנו לחיים, ואף לא מתוך התנצלות והצטדקות על עצם העובדה שאנחנו קיימים.