בבניין הארץ ננוחם
בבניין הארץ ננוחם

מודעת אבל קטנה, דף A4 במדפסת ביתית, תלויה בכניסה לבית בנווה צוף שממנו יצא סבא חיים, בעיצומה של שבת קודש, להביא את שארית הפליטה, את נכדיו שנותרו בחיים. רשימה ארוכה של שמות מצטופפת מצד אל צד על הדף הקטן, הפשוט, רכבת שמות: אי אפשר להביט בטרגדיה הזאת בלי שהרוח תגלגל אותך אל תקופות אחרות. מאז הטבח בחברון בפרעות תרפ"ט לא קם לנו אויב שהרג משפחות בידיים חשופות. משפחה שלמה מבותרת בידיים. ילד שנקרע ויצאה נשמתו ב'אמי', תינוקת מרוטשת; עיר ההריגה.

מסמרים של אימה ננעצו בכל מקום, וביהודה ושומרון הם העמוקים ביותר. מאמינים בני מאמינים, ויודעים מדוע אנחנו כאן, ולשם מה, ובטוחים בגאולת ישראל, אבל בני אדם. אני לא מתביישת לומר: אני מפחדת. הנה אנחנו שוב חשופים. ראשונים בתור מול הכוונת. לא יוצאים לתלות כביסה אחרי שמחשיך. נועלים את הדלת. שואלים מי דופק. אחד החברים ביישוב שואל כמה עולה לעשות סורגים. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אבל מותר לו לפחד מאויב שאין לו אלוהים.

חיים פוגל ראה את בנו, כלתו ונכדיו משוספים באכזריות. בחר לראות, כדי לזכור ולספר. לספר

אני לא מתביישת לומר: אני מפחדת. הנה אנחנו שוב חשופים. ראשונים בתור מול הכוונת. לא יוצאים לתלות כביסה אחרי שמחשיך. נועלים את הדלת. שואלים מי דופק.

למי? האם יש מי ששומע? תנועת הרכבות היתה צריכה להיעצר, הרמזורים היו צריכים לשבות, רעידת אדמה התחוללה: מוקד הרעש באיתמר, 10 בסולם ריכטר - אבל אולי זה רק אנחנו שנעצרנו. בטלוויזיה מדברים על "הטבע האכזר" ביפאן, כאילו שאין לנו אכזרי מן הטבע. בתוכנית הבוקר מדווחים על הפיגוע, ולמטה כתובית פרומו לתוכנית אחרת: "משפחה חורגת – שדה קרב". רגישות אין. אנשי איתמר המתוקים והשקטים, עניים בחומר ועשירים ברוח, רחוקים מאוד מהתדמית שהדביקו להם, אבל פרשנים מטעם עצמם מגלגלים אחריות מרומזת על המתנחלים, על כיתת הכוננות שלא קפצה, על "הגורמים הקיצוניים שהתסיסו את האזור".  יממה אחרי הרצח המחומש, "האח הגדול" משודר לפי התכנון. בחוץ יש יופי של מזג אוויר. כי קרא אדוני לאביב ולטבח גם יחד: השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט.

חמש הגופות זעזעו את כולם אך החץ פגע בשבט ספציפי מאוד. אודי ורותי עברו בכל נקודות הציון המרכזיות במסלול הדתי. ההורים של שניהם מכהנים בתפקידים חשובים בציונות הדתית. הספרים בספרייה שלהם הם הספרים שיש לכולנו. הכל כל-כך מוכר: תמר חזרה מבני-עקיבא בחצות. עמלק עם סכין בין השיניים המתין שיסיימו את "עונג שבת". הידיים שלי רועדות. זה אנחנו, זה הקודים שלנו. הכיפות של הילדים, המוסיקה ששמעו. בשר מבשרנו.

אל הבית של חיים וצילה פוגל מגיעים בוגרי הפיגועים הקודמים. שאריות של משפחות. יואל צור שאיבד אישה ובן בפיגוע בבית-אל מדבר עם חיים על המתים. אם אחרת, ששכלה שני בנים, לשה באהבה את כתפה של צילה. רבים מהמנחמים הם מתנחלים, למודי הלוויות ושִבעות ופיגועים. מגיע אבא מאיתמר עם שני ילדים: ראם, חבר של יואב שנרצח, וכרם, חבר של רועי ששרד. הם אהבו לישון אצל פוגל. יש להם פאות בלונדיניות דקיקות ועיניים רכות. בן 6 ובן 11. באו לנחם, ומי ינחם אותם. כולם שותקים, דמעותיהם רותחות.

נהמת כאב עולה, דם תחת דם. יש מציעים: דין שדה. בני מוות הם. אך מה יועיל דין מוות למי שגדלים על ערכי השוהדא? ואיזו תועלת יש באיומים שכאלה על חברה שכבר הוכיחה רצון להתאבד כדי להרוג? הרגו אותם – והרי זה פרס עבורם. לא הריסת ביתם, לא מאסר, לא עינויים, לא מיתה. רק דבר אחד מפחיד אותם באמת והוא הקמת יישובים נוספים. המאבק על הארץ הוא המניע לטרור וסוד הפסקתו. הם פוגעים בנו כדי לטאטא אותנו מכאן, קודם מלב הארץ ואחר כך משאר חלקיה. אם על כל טיפת דם שהם ישפכו, נשפוך אנחנו בתים ודשאים וגני ילדים ועצי פרי, הטרור יפסיק להיות עסק משתלם. כדי לעצור את מרחץ הדמים צריך כמה שקים של מלט והרבה תבונה. בבניין הארץ ננוחם.

המאמר בגרסתו המקוצרת התפרסם במוסף 'ישראל השבוע' של עיתון ישראל היום בשבת האחרונה, שבוע לטבח באיתמר.