"להבדיל בין הטמא ובין הטהור", כתב הנצי"ב בסוף הפרשה "שיש מצות עשה להבדיל בין הטמא ובין הטהור, שכל הספיקות שאפשר לברר בין היתרן בין איסורן, מצות עשה על בי"ד לברר, וכשם שאסור להקל בספק הקרוב להחמיר... כך אסור להחמיר במקום שאפשר לברר היתרו" (העמק-דבר יא,מז).

הרב וולבא זצ"ל, זקן בעלי המוסר בדורנו, הקדיש לנושא זה פרק בספרו עלי-שור, וכתב שם (ב,קנב) ש"פרוּמקייט" הוא דחף אגואיסטי אינסטינקטיבי, ואין בו צליל של הכנעה, ואין בזה התקרבות אמיתית אל הבורא, כי בודאי אין השכינה שורה בתוך אנוכיות, ומי שמבסס את עבודת ה' שלו על פרומקייט נשאר אנוכיי, ואפילו יחמיר על עצמו חומרות רבות - איש חסיד לא יהיה ול"לשמה" לא יגיע.

נושא ה"חומרות" מוזכר כבר בגמ', כגון במס' חולין (קה,א) "אמר מר עוקבא, אני לדבר זה גרוע כחומץ בן יין, דאילו אבא כשאוכל בשר היום, לא היה אוכל גבינה עד למחר בשעה זו, ואילו אני רק באותה סעודה לא אוכל, ולסעודה אחרת אוכל". הרי שמי שאינו במדרגת אביו, אין לו להחמיר כאביו.

בפתחי-תשובה (יו"ד קטז סק"י) דן בשאלה זו והביא בשם ספר סולת למנחה, שמי שרוצה להחמיר ולנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו בו אמוראים, כגון מה שנתבטל בשישים או שנתבשל בכלי שני, "הוי כמו אפיקורסות ויצא שכרו בהפסדו".

בספר חכו-ממתקים שיצא לזכרו של הרה"ג שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, מסופר ששאל תלמיד ישיבה אם מותר לסכך בפלפונים, שגדולי ירושלים התירו, אלא שהחזו"א לא היתה דעתו נוחה, והשיב הרב שמותר, והוסיף: להחמיר?! הלא הינך בחור, ואינך רשאי להחמיר על חשבון ההורים, ואפי' על חשבון האישה אין להחמיר. והיה מדריך את תלמידיו שאם רצונם להחמיר, עליהם לברר קודם את העניין לעומקו, ורק אם מגיעים למסקנה שחייבים להחמיר, יש לזה מקום, אך לא לחקות אחרים. וסיפר שהגר"א התפלא שמכנים אותו חסיד, ואמר שאומנם חסיד שורף ציפורניו (נדה יז,א), אך לא כל מי ששורף ציפורניו נקרא חסיד.

וכן סיפר הרב עמיטל זצ"ל, ששאל אותו תלמיד, מדוע אינו נוהג בחומרה מסוימת, שעליה אמר המ"ב שראוי לירא שמים להחמיר, והשיב לו, שאמנם נאמר שיר"ש ראוי שיחמיר, אך לא נאמר שהחומרא מביאה לידי יר"ש.

באגרת לבד"צ בירושלים כתב הרב קוק: "וראוי להעיר כמה תשומת לב אנו צריכים, כשאנו באים להחמיר במה שעפ"י דין ראוי להקל, שלא יצא שכרנו בהפסד של כפלי כפלים. ולכן אסור לאסור את המותר".

(המאמר פורסם בעלון 'שבת בשבתו')