עלילת דם בארץ בנימין

על גזר הדין של צביקי סטרוק, תושב אש קודש שבבנימין, שלמרות כל התמיהות שהיו לשופט גזר על סטרוק 18 חודשי מאסר ו-50 אלף ש"ח.

איציק שדמי , כ"ד באדר ב תשע"א

איציק שדמי
איציק שדמי
ערוץ 7

התופעה של התנכלויות הערבים, בסיוע פעיל של ארגוני השמאל הקיצוני, לחקלאים היהודים ביהודה ושומרון – ידועה ומוכרת. התופעה של עלילות הדם שמעלילים הערבים על מדינת ישראל בכלל, כגון בפרשת מוחמד א-דורה, ועל המתנחלים בפרט, ידועה ומוכרת אף היא. צביקי סטרוק, חקלאי חרוץ ומסור הכובש בעשר אצבעותיו (ובאופן חוקי לחלוטין!) חלקה אחר חלקה באדמות ארץ בנימין, נפל השבוע קרבן לשתי התופעות הללו, כמו גם להחלטותיו התמוהות (לשון המעטה) של שופט בית המשפט המחוזי בירושלים אמנון כהן. זה האחרון, בחר להאמין לעדים הערבים, למרות שחלקם היו מחבלים (אחד הגיע לבית המשפט הישר מבית המעצר), ולא לצביקי, חקלאי ישר-דרך ונטול-עבר-פלילי, ולמנהל העבודה שלו, שהעיד שבזמן האירוע הנטען, צביקי היה עסוק בעבודה חקלאית באזור אחר לחלוטין.

כיו"ר ועד מתיישבי בנימין, אני מכיר ומוקיר את מפעל החקלאות בעמק שילה, שצביקי הוא ממחולליו הבולטים. בזמן שאצלנו מתרוננת העין לראות "איך בארץ ישראל אדמה נגאלת, דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב", אצל הערבים מהכפר הסמוך זו בדיוק הסיבה להתנכל לצביקי בכל דרך אפשרית: גנבות, חבלות, הצתות, השחתה של שתילים צעירים, ואפילו ירי לעברו בעת שעבד לבדו בכרם. לי אין שום ספק, שהתיק המשפטי נגדו, הוא חלק בלתי נפרד ממסכת ההתנכלויות הזו.

על הערבים אינני מתפלא כלל. במיוחד כשהאבא של ה"מתלונן" הוא שוטר במשטרה הפלשתינית. על עו"ד ספרד מארגון "יש דין", גם איני מתפלא. הוא הרי מקבל סכומי עתק מה"קרן החדשה" כדי לפעול משפטית נגד מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. גם על המשטרה אינני מתפלא. מן המפורסמות הוא שהמשטרה ביהודה ושומרון פועלת תחת הכוונתו של "צוות שי ניצן".  אולי משום כך, אין בכל התיק אפילו בדל-ניסיון לבדוק האם האירוע האלים והמטורף בכלל התרחש, לאמת את גירסאות הערבים בבדיקה אובייקטיבית כלשהי (למשל: בדיקה רפואית לנער שכביכול הוכה), ולהגיע באופן עצמאי לעדים ולממצאים. המשטרה איפשרה, למעשה, לאבא (שוטר פלשתיני, זוכרים?) לנהל את החקירה, להביא עדים ולמנוע הגעתם של עדים אחרים, ואפילו לשבת בחדר החקירות ולשמש כמתורגמן. על הפרקליטות בודאי לא אתפלא. צודק מי שאומר, שהשם "סטרוק" מעורר שם מוטיווציות מיוחדות.

אבל, השופט הצליח להדהים אותי: מדוע בחר להאמין לעדים הערבים? הוא הרי אינו אומר שצביקי, או העד שלו, משקרים. מנגד, ברור שהבחין בחלק מהשקרים והסתירות הרבות בדברי הערבים. לפחות שלושה מהעדים מסרו בבית המשפט עדות שונה באופן מהותי מזו שמסרו במשטרה. ה"מתלונן" עצמו העמיד פנים כאילו לא הכיר מעולם את צביקי, למרות שחבריו ואביו העידו על היכרות וגם על סכסוך-קרקעות אתו.  מה עושה עם זה השופט? במקום לקבוע שמדובר בעלילת-דם, הכרעת הדין שלו רצופה תירוצים והסברים. פעם העדים היו צעירים מידי, פעם לא הבינו את השאלה, פעם הם טעו "בתום לב", ופעם "אין לייחס משקל של ממש לדבריהם". תילי-תילים של פרשנויות מצמיד השופט אמנון כהן לדברי העדים הערבים, ובלבד שלא יצטרך לקבוע שהם פשוט משקרים.

תמיהה אחת נשארה לו, ועליה חזר פעמיים בגזר הדין: כיצד להסביר את הפער בין אישיותו של צביקי כפי שהצטיירה מתסקיר המבחן ומדבריהם של 5 עדי אופי (בהם גם מח"ט הגיזרה), שכולם תארו אדם עדין, מאופק ושומר חוק, ובין המעשים החמורים בהם הורשע? שאל השופט אמנון כהן, ולא טרח לענות. רק ציווה על צביקי לשלם למתלונן הערבי חמישים אלף ₪, ושלח אותו לשמונה עשרה חודשי מאסר.