אם תרצו אין זו אג'נדה

מי שמספר שאין בעיתונות הישראלית אג'נדה נגד נתניהו - אינו אומר את האמת ¬ הייתי שם, ואני זוכר את הבכי של עורכי החדשות והכתבים כאשר הודיעו שנתניהו ניצח בבחירות.

גונן גינת , כ"ז באדר ב תשע"א

גונן גינת
גונן גינת
ערוץ 7
בסדר בסדר נו: כל החבורה הרגילה לעמוד בשורה ולהגיד עכשיו שלוש פעמים במקהלה "ביביתון." זהו? רוצים עוד? בסדר. יופי. עכשיו נעבור לסיפור. אמיתי לגמרי.

ליל הבחירות של 1996 דסק החדשות בעיתון יומי. הייתי שם. כשהגיעה שעת המידגם אמרו בטלוויזיה ש"העבודה" אז בראשות שמעון פרס מובילה. אחרי כמה דקות אמנון אברמוביץ' פירשן והסביר כיודע סוד שלפי הנתונים שעדיין לא פורסמו הפער לטובתו של פרס צפוי עוד לגדול. זאת לא היתה הפתעה: גם המידגמים צפו ניצחון של "העבודה-"פרס.

מכל עבר בדסק נשמעו שאגות שמחה ו"יש." מישהו פתח בקבוק. שמחה אמיתית מהלב.

אבל השעות עברו וקצת אחרי חצות הלך והתברר שבניגוד לכל התחזיות נתניהו והליכוד ניצחו. לאברמוביץ' היה הרבה מידע אבל לנתניהו היו יותר מצביעים. זה התקזז.

בהדרגה החל הדיכאון להשתלט על דסק החדשות. בשלב מסוים החלו גם להישמע קולות בכי. לא כמטאפורה אלא באמת. בהתחלה יבבות חלשות אבל בהדרגה הן התגברו ונוספו גם קריאות ש"אני יורד מהארץ" ו"אפשר לסגור את המדינה." הבכי נמשך והיו מי שניגשו להרגיע. כאב אמיתי.

הייתי שם. אני זוכר עורכי חדשות שחיבקו כתבים מחפשים ניחומים. בשלב כלשהו בגלל אווירת הנכאים העבודה קצת
אין דבר כזה עיתונות נטולת אג'נדה. את העיתונות עושים אנשים שלכל אחד מהם יש שאיפות וחלומות וסביבה וערכים. ואם מישהו אומר שאין לו אג'נדה ומה שהוא עושה זה עיתונות-נטו זה אומר שהאג'נדה שלו היא שקודם כל לא נדע שיש לו אג'נדה.
נפסקה והיה צריך לנער חלק   מהאנשים כדי שיחזרו לעבוד והעיתון יופיע בזמן (למען הגילוי הנאות מאוחר יותר הטיחו לעברי ש"אתה נראה כמו חתן בלוויה.")

רוב העיתונאים לא יכלו לסלוח לנתניהו. מנקודת מבטם הוא ביצע שני חטאים ולא ברור איזה מהם היה יותר כבד: זה שהוא ניצח בבחירות אחרי שמטורף ימני רצח את יצחק רבין או זה שבאותה עת הוא גם הפריך את התחזיות לגבי תוצאות הבחירות.

מאז וזה כבר עניין אישי הפסקתי להאמין ש"אין שום אג'נדה ואין רדיפה אישית" (טוב נו גם קודם לא האמנתי בזה.) רק אל תספרו שמהרגע שכתבינו סיימו לבכות וחזרו לכתוב את הטקסטים על הבחירות ולערוך אותם - שמאותו הרגע נשכחו הדעות והעמדות והכאב והבכי. שפתאום היו רק דיווחים נטולי אג'נדה. אין חיה כזאת לא אצל בני אדם.  

לפני כמה שנים טובות פירסם עיתונאי אחד סיפור על שופט בבית המשפט העליון. הפרשה פורסמה בהבלטה גדולה מאוד. זה היה סיפור מופרך לחלוטין והדבר התגלה בתוך ימים. באותה תקופה נהגו לומר על העיתון שהיו לו שני הישגים: שהוא היה הראשון לספר על השחיתות-לכאורה של אותו שופט וגם הראשון שגילה שהסיפור ההוא מופרך לחלוטין. האמת היא שלעיתון היה רק הישג אחד. הראשון.  

בבחירות הראשונות שבהן ניצח אריאל שרון - אז עוד לפני שהוא אותרג והוכתר לנביא-ההתנתקות - הייתי במערכת חדשות אחרת ששתי קומות מעליה שכנו אנשי רשת שוקן. הפרש של שתי קומות אבל   קולות הבכי דילגו בקלילות על המחסום הזה.

לחלק ניכר מהעיתונאים בישראל יש אג'נדה ברורה נגד נתניהו. תמצאו סיבה אחרת לכך שסיפורים עבשים מהעבר ממוחזרים שוב ושוב.

אג'נדה? זה עוד בעדינות. היום זה נשמע פנטסטי אבל אחרי הבחירות של 1999 שבהן הליכוד הפסיד הופיעו בכמה עיתונים ישראלים כתבות שטענו ברצינות גמורה שנתניהו רגע אחרי שהיה ראש הממשלה עומד לרדת מהארץ. היו פרשנויות וניתוחים והסברי רקע. חוץ מדבר אחד: עובדתית זה היה מופרך. ועוד משהו: בגל הכתבות הללו גם נטען שלפני שיעזוב את הארץ נתניהו יתגרש מאשתו. גם בנושא זה היו ניתוחים כאילו-רציניים.

מטורף? זה עוד כלום. מייד אחרי שנתניהו נבחר לראשות הממשלה בפעם הראשונה פורסמו כתבות שבהן נטען שנתניהו הוא סוכן של ה-סי-איי-איי. גם הפעם זה לא הופיע באיזשהו אתר אינטרנט הזוי אלא בעיתונים רציניים לגמרי.
 
אז איך קורה שטענות פסיכיות כאלה יכולות להידפס בעיתונים לכאורה-רציניים? זה קורה כי חלק ניכר ממי שעושים את התקשורת הישראלית חיים בסביבה מנותקת מהישראליות שבה בין השאר בכו כשנתניהו נבחר. בסביבה הזו קל להדביק גם את הדברים הכי מופרכים לעיתים בידיעה כי שקר שחוזרים עליו אין ספור פעמים בסוף יהפוך בתודעה הציבורית לאמת. ואם מישהו יפקפק תמיד נוכל להגיד שאין עשן בלי אש וכל הג'ז הזה.  

אין עיתונות נטולת אג'נדה. לכל אחד יש דעות וגישה ועולם ערכים וקונוטציות. ברוב המקומות דיווחו   לא מזמן על טבח של משפחה באיתמר - ובמקום אחר על "פיגוע בהתנחלות." יש "מאחז בלתי חוקי" ויש "יישוב לא מוכר." או במילים של בן עמנו קארל (הלוי) מרקס "ההוויה קובעת את התודעה."
 
אין דבר כזה עיתונות נטולת אג'נדה. את העיתונות עושים אנשים שלכל אחד מהם יש שאיפות וחלומות וסביבה וערכים. ואם מישהו אומר שאין לו אג'נדה ומה שהוא עושה זה עיתונות-נטו זה אומר שהאג'נדה שלו היא שקודם כל לא נדע שיש לו אג'נדה.  

באחת מאסיפות הבחירות של הנשיא האמריקני המנוח תיאודור רוזוולט ניצב מולו בקהל פעיל מטעם המפלגה הדמוקרטית נודניק שהציף אותו בשאלות. בשלב כלשהו שאל הנודניק: "מר רוזוולט מדוע החלטת להיות רפובליקני?" רוזוולט ענה בגילוי לב: "אבא שלי היה רפובליקני סבא שלי היה רפובליקני וזה היה טבעי שגם אני הצטרפתי למפלגה הרפובליקנית." הנודניק התרגז: "איזו מין תשובה זו? ואם האבא שלך והסבא שלך היו שודדי בנקים?" הנשיא רוזוולט ענה לאט ובשקט: "במקרה כזה הייתי דמוקרט."   ובלי שום קשר

האיחוד האירופי שוב דורש לצרף סימון מיוחד לאריזות של מוצרים שמקורם ביישובים יהודיים ביהודה ושומרון. אז למה לא ללכת על סימול שמוכר להם לאירופים משהו כמו מגן דוד בצבע צהוב?
 
(המאמר פורסם בעיתון "ישראל היום")