קרב החיים של גלעד

הגיע הזמן שמדינת ישראל וראש הממשלה, יעזו לעשות מהלכים, גם אם חד צדדים, כדי שגלעד לפחות לא יחוש שמפקירים, ללא ספינים מיותרים בתקשורת.

אלון לופוביץ , ב' בניסן תשע"א

אלון לופוביץ
אלון לופוביץ
ערוץ 7

פרשת גלעד שליט, ציינה באחרונה אירוע מכונן ומשמעותי, אותו אירוע שייתכן ורבים אינם שמים לב אליו, אם כי הוא פורסם, וסביר להניח שגם גלעד עצמו.

כבר 5 שנים הוא מחכה לישועה, ומנותק סביר להניח מהתקשורת, אך הוא עלול למצוא את עצמו בהמשך מודע לדברים אם חוסר המעש בעניינו ימשיך כפי שהוא.

יום הולדתו ה - 5 של גלעד בשבי, החל בקרוב, בו הוא יציין לבדו חצי יובל, יהיה יום ההולדת המצמרר ביותר עבורי ועבור רבים. אני מניח שעבור גלעד פחות, משום שהוא אינו מודע למתרחש, אפילו לא ברור עד כמה הוא מודע לזמן שחלף מאז נפילתו בשבי.

בשנת 1994, נחטף מוסטאפא דיראני אל שטח מדינת ישראל, לשימוש כקלף מיקוח למען רון ארד, אבל רון – נשכח. אימו, שלא שכחה את רון, הלכה לפני כמה שנים לעולמה מבלי שזכתה לראותו שוב. היא משמשת כדוגמא מצמררת לא רק לחוסר המעש, ואוזלת היד של ממשלות ישראל בכל הנוגע והקשור לנושא ופרשת שליט, אלא לדמיון (הבלתי נתפס) בין 2 הפרשות האלו....

לא אעסוק כאן, בעריכת השוואה בין 2 הפרשות, אך אדגיש כי מוסטאפא דיראני, אינו לבד. רבי מרצחים רבים שוחררו, חל
הרשו לי להניח, שרבי המרצחים ששוחררו, אינם כאלו שכיום עוסקים ביוזמות שלום, או לכל הפחות חתומים על אחד מטיוטות הסכמי השלום, חלקם תועדו אף תומכים בטרור, והרי היו לנו שנים שקטות יחסית.
קם ידועים, כמו סמיר קונטאר, עם דם רב על ידיו, בתכנון פיגועים רצחניים בלב המדינה.

חלק מהעסקאות עוררו דיון ציבורי נוקב, בדיעבד אחרי ששוחררו 450 מחבלים, עם דם על ידיהם, לאחר שהסתבר הרקע של אלחנן טננבאום, שחזר חי ועסקת ג'יבריל במסגרתה שוחררו למעלה מ – 1000 מחבלים.

התחושה הקשה שעולה מהדברים האמורים, מעלה שאלות מהותיות, ואי נוחות אני מקווה למי שיושב וקורא את מאמרי זה. השאלות לא רק קשות הן מעלות מחשבות קשות.

האם דמו של גלעד שליט זול יותר, ופחות אדום מדמו של אדם אחר, שהיה בדרגה בכירה? האם עד היום לא שוחררו מחבלים עם דם "על הידיים" בתמורה לגופות, והרי גלעד, חי ונושם וממתין ליום בו יחזור להיות חופשי ; האם מחכה ממשלת ישראל שגלעד לא יהיה חי ?

הרשו לי להניח, שרבי המרצחים ששוחררו, אינם כאלו שכיום עוסקים ביוזמות שלום, או לכל הפחות חתומים על אחד מטיוטות הסכמי השלום, חלקם תועדו אף תומכים בטרור, והרי היו לנו שנים שקטות יחסית.

הגיע הזמן, שראשי מדינת ישראל, על אף שהם לא מתייחסים למכתבים, כמו זה שכתבתי באחרונה לראש הממשלה, וטרם זכה להתייחסות הולמת, כלשהיא, יפנימו כי גלעד שליט הפך לסמל, בנוסף להיותו אזרח מדינת ישראל וחייל בצבא ההגנה לישראל, ומעבר לכך שהוא סמל, הוא אמור להוות חומר למחשבה לפני כל תנומה שלוקח מי ממקבלי ההחלטות במדינה.

באחת מהרצאותיי, כפעיל חברתי, בפני תלמידים, שמעתי את החשש שלהם מפני כך שגלעד שליט לא יהפוך לרון ארד 2, כחיקוי למקרה, אלא פשוט כרון ארד. "הכפיל" של רון. שסיפורו של גלעד, יהפוך להיות כסיפורו של רון ארד, סיפור של אזרח וחייל (ומפקד), שתחילתו של הסיפור ידועה, אך סופו, כמו בספר מתח טוב, אינו ידוע.

הגיע הזמן שמדינת ישראל וראש הממשלה, יעזו לעשות מהלכים, גם אם חד צדדים, כדי שגלעד לפחות לא יחוש שמפקירים, ללא ספינים מיותרים בתקשורת.

ויהיה הדבר לתפארת מדינת ישראל, בתקווה לפני יום העצמאות הקרוב. אחרת יהיה הדבר לביזיון ערכיה של מדינת ישראל !