עבדים הננו?
עבדים הננו?
סיפור ההגדה פותח בהכרזה "עבדים היינו... ויוציאנו ה' אלוקינו משם". הניסיון לחוות מחדש את טעמה של העבדות ואת היציאה ממנה, מהווים אתגר לא פשוט לאדם בן ימינו. לכאורה, הוא חי בעולם שכולו טוב, הדוגל בערך החירות ומעלה אותה על נס.

אכן, התבוננות במרקם החיים המודרניים מלמדת שהעבדות נמצאת בינותינו, חיה, קיימת ובועטת. יש כאלה ש"עבדי הזמן" הם, עסוקים במרוץ מטורף אחר היום שעבר, ויש כאלה המשועבדים לבולמוס הקניות והרכושנות הבלתי נשלטים. יש עבדים העובדים אלילי כסף וזהב, עסקים והיי-טק, ויש המשועבדים לאלילי זמר וספורט.

ויש גם עבדות כפשוטה, למרות שהיא מתעטפת באצטלה של "זכויות עובדים" ו"שכר מינימום". לא הכל יודעים, אך רבים, עשרות אלפי עובדים במשק הישראלי, מקבלים "הבטחת הכנסה". הם אינם כלולים בסטטיסטיקות הרשמיות של נתוני האבטלה, אך סובלים חרפת רעב.

ויש גם את עובדי חברות הקבלן, והמאבטחים, והמלצרים, והחדרנים, ושאר פועלי הדחק ה"שקופים", שלכאורה נהנים מהגנת המחוקק, אך איש אינו טורח לאכוף את החוק.

לפני זמן קצר הוכרז היזם דוד עזריאלי כ"שיאן השכר" הישראלי. זכויותיו רבות, גם בפיתוח קניוני ענק וגם בתחום הפילנתרופיה. אך אם "דוד מלך ישראל" היה מתבונן בהפגנה שניצבה בשבוע שעבר בכניסה לקניון ירושלים, "גולת הכותרת" של קניוני עזריאלי בירושלים, ומה שהוגדר בשעתו כקניון המפואר ביותר במזרח התיכון, היה מגלה מציאות עגומה. התבוננות במרקם החיים המודרניים מלמדת שהעבדות נמצאת בינותינו, חיה, קיימת ובועטת. יש כאלה ש"עבדי הזמן" הם, עסוקים במרוץ מטורף אחר היום שעבר, ויש כאלה המשועבדים לבולמוס הקניות והרכושנות הבלתי נשלטים


המאבטחים בקניון, רובם סטודנטים שערים בלילות כדי לממן את לימודיהם ביום, הפגינו עם אנשי תנועת "מעגלי צדק" לשם קבלת זכויותיהם הסוציאליות. לא מדובר במותרות אלא בזכויות שמוקנות להם על פי חוק, עוד חוק שאינו נאכף. חלק גדול מחברות כוח האדם שמועסקות בקניונים, בבתי חולים ובמוסדות ציבור אחרים, לרבות משרדי הממשלה שאמורים לאכוף את החוק, העבירו כבר מזמן את מרכז הכובד יותר ויותר ל"כוח" ופחות ל"אדם". הן מנצלות את עוצמתן הכלכלית לרמיסת זכויות העובדים שתלויים בהן למחייתם.

בנתחו את תופעת העבדות, מצביע הרב יוסף דב סולובייצ'יק, מגדולי ההגות היהודית בעת החדשה, על פניה הכפולות, ועל העומק שטמון בהבנה נכונה של העבדות ומסריה גם לאדם בן ימינו. 

העבדות נושאת שתי פנים עיקריות: ישנה עבדות פורמאלית-משפטית, שמדגישה את העובדה שאין הוא יצור עצמאי, "חי הנושא את עצמו", אלא מעין נכס, קניינו ורכושו של אדוניו. לצד זה, קיים פן שני של עבדות שביטויו הוא במישור הנפשי, הפסיכולוגי. אפילו אם מבחינה משפטית אין האדם קנוי לאיש, עדיין חש הוא שעליו לעשות כל מה שמישהו אחר אומר לו. האגו שלו נמחק כליל. הוא כופף את חירותו מרצון לאחר. האישיות שלו נמחקת. נעלמת. כמאמר המרגלים: "ונהי בעינינו" – בעיני עצמנו(!) – "כחגבים", וממילא, "וכן היינו בעיניהם".

עבדות כפולה זו עשויה להסביר את הגאולה הכפולה שנזכרת בברכת החתימה של ההגדה של פסח: "על גאולתנו" – הפיזית, המשפטית, הפורמאלית, מסטאטוס משפטי של עבד לסטאטוס משפטי של "בן חורין". ולצד זה, "על פדות נפשנו" – גאולה רוחנית, פסיכולוגית.

מבחינה משפטית העבד מוּצָא מכלל הציבור בהרבה מובנים: הוא פסול לעדות; פטור ממצוות עשה שהזמן גרמן; ואסור לו לשאת אישה.  הסיבה לכך פשוטה: נפש העבד משועבדת לאדוניה, וממילא יש כאן ניגוד עניינים בין רצונותיו-שלו לבין אלה של אדונו.

מסיבה זו אין העבד מסוגל להעיד עדותו בצורה חופשית. הוא חי בפחד מתמיד מפני אדוניו, וכביכול אין הוא חופשי להעיד אמת. גם כושר שיפוטו פגום, מכוח המגבלות שמוטלות על חירותו. אדם שחירותו מוגבלת נוטה לפתח דמיונות.

סדר ליל פסח מבטא את תחושת הזמן. את היכולת להביט לעבר, ואת הציפייה לעתיד.

ליל הסדר מדגיש את החירות שבזמן. איננו ממהרים לשום מקום. מעדני החג ניצבים על עומדם, אך אנו מספרים ומספרים ביציאת מצרים. עוד ועוד, "כל הלילה".
מן הראוי שגם  השנה, כשנהיה מסובים סביב שולחן הסדר החגיגי, נזכור לא רק את העבדים של פעם, אלא גם, ואולי בעיקר, את אלה החיים, כאן ועכשיו, בינותינו, ומצפים לישועה.