חֵרות אישית וצדק חברתי

זאב בן-יוסף מהרהר על הפרדוקס הבלתי נמנע של החֵרות האישית שלא תוכל להתממש אלא אם ישעבד האדם מרצונו החופשי את חֵרותו לאומה ולחברה בהן בחר לחיות

זאב בן יוסף , ט"ז בניסן תשע"א

זאב בן יוסף
זאב בן יוסף
ערוץ 7

ערב חג החֵרות חולפים ההרהורים על משמעות המושג המורכב הזה – חֵרות, שהחופש והדרור הן משמעויותיו הנרדפות. הניגוד לעבדות ושיעבוד. האם החֵרות קיימת בפועל?

האם חֵרות אישית ולאומית, היציאה משִעבוד ו/או עבדות לעצמאות, מעניקה באמת חֵרות אמיתית, דרור וחופש שמשמעם - היכולת לעשות ככל העולה על רוחך? אנו יודעים שלא. האדם החופשי לחלוטין ימצא עצמו משועבד, במודע או שלא במודע, למרותם של כוחות או רעיונות הכופים עליו משמעת עצמית המנוגדים בתכלית למאווייו הבסיסיים. האומה העצמאית ביותר תהיה משועבדת לכוחות הפוגעים למעשה בחרותה הלאומית.

יתרה מזו: יש מתח מתמיד בין חֵרות הפרט לבין טובת הכלל גם במשטרים הליבראליים והדמוקראטיים ביותר, שכן מול עקרון חרות הפרט עומד עקרון השִוויון.

הדמוקרטיה מעמידה את האדם היחיד במרכז ומעניקה לו זכויות טבעיות. היא מבוססת על האמונה ששיטת הממשל הטובה ביותר היא זו שבה מרבית האזרחים משפיעים על גורלם במרבית תחומי חייהם, ועל האמונה שבני האדם נולדו חופשיים ושווים. תפקיד השלטון במדינה הדמוקרטית הוא להגן על חירויותיהם של האזרחים ולשמור על זכויותיהם. הדמוקרטיה מעמידה
בגין האמין כי צורת החברה, כפי שהיא קיימת בתקופתנו, טעונה תיקון, וכי אנו חייבים לשאוף לבצע את התיקון הלכה למעשה ובאופן מתמיד, שכן השאיפה לתיקון החברה היא שאיפה אלמנטארית לצדק
את האדם במרכז.
לפי ההשקפה הדמוקרטית - כל בני האדם נולדו חופשיים ושווים, ולכן לכל אדם הזכות לחירות והזכות לשוויון. ערכי יסוד אלה של הדמוקרטיה, החירות והשוויון, עומדים לעתים זה בניגוד לזה. עקרון החירות פירושו מימוש עצמי של היחיד, ועקרון השִוויון מחייב את המדינה ביחס שווה לכול. אולם לעתים קרובות עקרון טובת היחיד מתנגש עם העיקרון של הצדק ושל טובת הכלל, ולפיכך קמו בדמוקרטיה שני זרמים רעיוניים - הזרם הליבראלי, והזרם הסוציאל-דמוקרטי.

הגישה הליבראלית מתרכזת יותר בפרט ובטובתו, בחֵרויות האדם והאזרח, ולכן היא גורסת צמצום התערבותה של המדינה בחיי אזרחיה.

הגישה הסוציאלית מדגישה יותר את שִוויונם החברתי-כלכלי של האזרחים ואת טובתם של כלל האזרחים. גישה זאת גורסת שכדי להגביר את השִוויון בחברה ולאפשר לפרט לממש את חירותו, המדינה צריכה להיות מעורבת יותר בחיי האזרחים, מה שפוגע בחֵרותם.

זאב ז'בוטינסקי ידע ליישב ולאזן את הניגודים הללו. הוא מעיד על עצמו שבצעירותו השתעבד לרעיון החופש והחרות, אך כשהבין שהמשמעות היא שאדם חופשי גם לגווע מרעב - שיעבד עצמו לרעיון המוסר של היחיד. כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו. היחיד קודם לחברה ולאומה, אלא אם יבחר היחיד מרצונו החופשי, ולא בכפייה, לשעבד את חייו למען האומה והחברה.

מעניין שמייד לאחר שז'בוטינסקי הלך לעולמו בשנת 1940, החליטו בשלהי מלחמת העולם השנייה ראשי ממשלות ארה"ב, בריה"מ, אנגליה וצרפת על ארבע חֵרויות המגיעות לכל אדם: חֵרות הדיבור, חֵרות הדת, חֵרות מפחד, חֵרות ממחסור. על השאלה – האם פעלו ארבעת האומות הללו למימוש החרויות הללו בארצותיהן בפרט ובעולם בכלל – עדיף לא להרחיב.

מנחם בגין, כשהקים את תנועת החֵרות, קבע לה שלושה עיקרים: לשלמות הארץ, לצדק סוציאלי, לחֵרות האדם.

כדאי לשים לב שלמרות שם התנועה – חֵרות – המושג הזה מופיע רק במקום השלישי, האחרון. בכך ביטא בגין את מורשתו הרעיונית של זאב ז'בוטינסקי: חֵרות האדם מקודשת היא, אלא אם מוכן האדם מרצונו החופשי לשעבד את חֵרותו האישית למען האינטרס הקיומי של האומה או החברה שלו. כידוע, בגין ותנועתו הציבו במקום הראשון את מה שראו כאינטרס הלאומי בסיסי, תנאי לקיום המדינה – שלמות המולדת (גם לפני מלחמת ששת הימים), כשבמקום השני הוצב האינטרס החברתי הבסיסי – צדק סוציאלי, או במילים אחרות: תיקון החברה.

בגין האמין כי צורת החברה, כפי שהיא קיימת בתקופתנו, טעונה תיקון, וכי אנו חייבים לשאוף לבצע את התיקון הלכה למעשה ובאופן מתמיד, שכן השאיפה לתיקון החברה היא שאיפה אלמנטארית לצדק. אין צורך ואין הצדקה - ולמעשה אף אין אפשרות - להשלים עם הדפוסים החברתיים הקיימים, שבהם המון גדול של יחידים - חייהם רחוקים מלהיות חיים "מתוקנים", אם מבחינת חֵרויותיהם הנפשיות והמדיניות, הסבל והפחד תחת ידו המכבידה של המפרנס והשליט, ואם מבחינת "חרויותיהם הכלכליות", כגון דיור, מזון, אספקה והשכלה.

מכאן שהחרות האישית של האדם לא תוכל לצאת לפועל במלואה אם לא ישעבד האדם מרצונו החופשי את חֵרותו כדי לאפשר ביצוע המדיניות החברתית והלאומית על ידי האומה והחברה בהן הוא בוחר לחיות.