מפגן של חולשה
מפגן של חולשה

1. שבעה בכירים-לשעבר בשב"כ, בצה"ל ובמשטרה כינסו השבוע מסיבת עיתונאים בה קראו לממשלת ישראל להיכנע לתכתיבי החמאס בעניין תנאי השחרור של גלעד שליט. אך עם כל הכבוד לעברם ומעלליהם, וגם אם נתעלם מהעובדה ששלושה מהדוברים סיימו את תפקידם בכישלון והדחה, האמת היא שעברם הביטחוני כמעט שאינו רלוונטי לנושא, ודעתם אינה חשובה יותר מדעתה של מסעודה משדרות. אחרי הכל, כתושבת שדרות תהיה מסעודה הראשונה לשלם את מחיר התחזקותו הרעיונית, הארגונית והמבצעית של החמאס לאחר שינחל ניצחון מזהיר ואלף ממחבליו ישולחו לחופשי. באותו זמן ימשיכו עמי איילון, כרמי גילון, יעקב פרי, דני יתום וחבריהם ליהנות מחשיפה הרבה יותר נמוכה לסכנת הטרור.

2.  הדילמה הקשה והעגומה שבפניה עומדת מדינת ישראל בפרשת שליט שייכת לתחום הערכי-מוסרי, לא לתחום הביטחוני-מבצעי. גם אם נקבל את דעתם שאין דרך אחרת לשחרר את גלעד בעתיד הנראה לעין, מן הראוי שתומכי שילוחם לחופשי של אלף מחבלים יודו כי על סמך תקדימי העבר צפויה עסקה כזאת לעלות בחייהם של כמה עשרות ישראלים לפחות. את הנתון הזה משתדלים תומכי העסקה להדחיק, אבל כל בר-דעת מבין אותו. אפשר לטעון כי גם לאחר שעדת מרצחים בסדר גודל של חטיבת חי"ר תשולח לחופשי יצליחו כוחות הביטחון לשים את ידם על אותם מחבלים משוחררים שיחזרו לדרך הטרור. אבל צריך להיות ברור שלמרבה הצער לא תמיד זה יקרה לפני שהם יספיקו לבצע את זממם.

3.  מדובר אם כן בשאלה מוסרית: האם מחויבות המדינה לחייל שנחטף בעת שמילא משימת הגנה על הגבול גוברת על מחויבות

חטיפת גלעד שליט וההצלחה להחזיקו במקום מסתור במשך שנים הן תוצאה ישירה של הנסיגה. אין זה מקרה שלא ידענו חטיפת חייל או אזרח רבת-ימים שכזאת במשך כל שנות נוכחותו של צה"ל בעזה

ה לביטחון אזרחיה? האם העובדה שמדובר בחייל שנשלח בפקודה היא סיבה להעדיף את חייו על פני חיי האזרחים העלולים לשלם בחייהם על שחרורו? או שמא להיפך - תפקידם של החיילים להגן בגופם על האזרחים נשאר בתוקפו גם אם נפלו בשבי? האם ניתן לטעון שגלעד נמצא בסכנה ודאית מיידית, בעוד קרבנותיהם העתידיים של הרוצחים המשוחררים הם רק בסכנה מסופקת עתידית? והאם נכון לסכן אזרחים רבים תמורת שחרורו של אחד? כל אלה הן שאלות ערכיות, מוסריות והלכתיות שלגביהן דעתם של רבנים,  אנשי רוח, אנשי אקדמיה, פובליציסטים, אישי ציבור או אזרחים מן השורה היא בעלת משקל לא פחות מדעתם של ראשי שב"כ ומוסד לשעבר. שום דבר בהכשרתו וניסיונו של ראש שב"כ או מוסד לא הופכת אותו לסמכות בענייני מוסר וערכים.

4.  אבל גם כשמדובר בהיבטים ביטחוניים מובהקים של הסוגיה, קשה לסמוך על חוות דעתם של אנשי מקצוע לשעבר שכבר הוכיחו שהטייתם הפוליטית והאידיאולוגית משבשת את ראייתם המקצועית. מדובר הרי באותם כרמי גילון, עמי איילון ויעקב פרי אשר היו מתומכיה הנלהבים של הנסיגה מעזה, וגייסו את המוניטין המקצועיים שלהם כדי לצבוע בוורוד את העתיד הצפוי לנו בעקבותיה. הכשרתם המקצועית לא עמדה להם כדי לחזות את השתלטות החמאס על עזה, את הקטיושות שכבר נפלו באשדוד ובאר-שבע ואת אלה המסוגלות להגיע גם לתל-אביב. הם לא צפו את חוסר יכולתה של ישראל להתנתק מעזה גם לאחר הנסיגה, את מבצע עופרת יצוקה, את דו"ח גולדסטון המשתק ואת חוסר האונים מול המשט שהיה והמשטים שבדרך. עצם חטיפתו של גלעד שליט וההצלחה להחזיקו במקום מסתור במשך שנים הן תוצאה ישירה של הנסיגה בה תמכו אותם ביטחוניסטים בגלל נטיות אידיאולוגיות שהולידו עיוורון מודיעיני-אסטרטגי. הרי אין זה מקרה שלא ידענו חטיפת חייל או אזרח רבת-ימים שכזאת לא ביהודה ושומרון ואף לא בעזה במשך כל שנות נוכחותו של צה"ל שם. ערב הגירוש והנסיגה הם סברו שישראל חזקה דיה כדי לאפשר הקמתה של יישות מדינית טרוריסטית במערב הנגב, תוך ויתור על אחיזתה הצבאית והמודיעינית בעומק הרצועה. היום הם סבורים שישראל חזקה דיה כדי לשלח לחופשי חטיבה שלמה של טרוריסטים. האם לא היסחפות בהלכי רוח אופנתיים שמעמידים את היחיד מעל לכלל, היא שמביאה אותם לאותה הכרעה ערכית שנויה במחלוקת? האם לא ברור שמדובר בהעדפה פוליטית שמאלנית ולא בהערכה ביטחונית מקצועית?

5.  כאנשי מקצוע, מה שנדרש מראשי שב"כ לשעבר הוא לא להרים ידיים ולהיכנע לטרור, אלא להציע דרך מעשית כיצד להגיע אל מקום שביו של גלעד. ראשי מערכות הביטחון של היום בטח ישמחו לשמוע מהם גם כיצד ניתן ללחוץ על ראשי החמאס בנקודות רגישות עד שיוכרחו להתפשר. ואם אין לביטחוני סטים בדימוס מה להציע, שישאירו את העבודה לאחרים. כי בשביל להציע לנו להיכנע אין צורך לא בהם, לא בניסיונם ולא במומחיותם. הסבתות שלנו מהגלות ידעו לעשות את זה לא פחות טוב.

לגולני או לגל"צ?

"בני עקיבא ממליצה - גלי צה"ל במקום גולני". זו הכותרת שיצאה מהמועצה הארצית של תנועת בני עקיבא, שהתכנסה בשבוע שעבר בירושלים. בידיעה דווח שצירי המועצה הצביעו והחליטו כי שירות בגל"צ עולה בחשיבותו על שירות קרבי.

הכותרת הסנסציונית הולידה טוקבקים שבהם ניכרת אי-נוחות עצבנית של חברי בני עקיבא, שמיהרו להכחיש את תוכנה. כמה מהמגיבים העידו שהם נכחו בעת ההצבעה, וההמלצה ללכת לגל"צ לא התייחסה לבעלי פרופיל קרבי. בכל אופן, השאלה העקרונית ראויה להתייחסות.

אילו עמדה לדיון השאלה לאן יפנו אלפי בוגרי התנועה המתגייסים לצה"ל מדי שנה, ברור שהתשובה הנכונה היתה שיש להעדיף את השירות הקרבי. אלא שלא זו השאלה. שהרי ברור לחלוטין שבכל מחזור גיוס לגל"צ לא יתקבלו לתחנת השידור הצבאית יותר מכמה בוגרים בודדים של בני עקיבא. כל השאר ימשיכו להתגייס לגולני ולצנחנים, לשייטת ולסיירת. אך לגבי אותם בודדים שגל"צ פתוחה בפניהם, יש צדק רב בטענה שבשירותם ככתבים הם יוכלו לתרום תרומה ייחודית רבת עצמה והשפעה, בעוד שביחידות הקרביות יהיו אחרים שיוכלו לעשות זאת מקומם. בלשון חז"ל אפשר לומר כי שירות קרבי הוא מצווה שיכולה להיעשות בידי אחרים, ואילו שירות בגל"צ הוא מצווה שרק מעטים יכולים לקיים.

דוגמא אחת מני אלף: בשנים שלפני הבריחה מלבנון התנהלה בארץ מערכה גלויה וסמויה בין מיטב לוחמי צה"ל וקציניו - אנשים מסוגם של שמואל זכאי ואפי איתם - לבין כמה אוחזי מיקרופון, ובראשם כרמלה מנשה ושלי יחימוביץ'. התקשורתנים התגייסו לימינה (או שמא לשמאלה) של תנועת 'ארבע אימהות' ונקטו כל מניפולציה אפשרית כדי לשכנע את דעת הקהל ואת מקבלי ההחלטות להוציא את צה"ל מלבנון. גבורתם של הלוחמים ומנהיגותם של מפקדי החטיבות והאוגדות לא הועילו מול הלכי הרוח התבוסתניים שהצליחו מנשה, יחימוביץ' ועמיתיהן להטמיע בדעת הקהל.

רוח הלחימה של צה"ל חשובה מאוד ומקרינה גם על הדרג המדיני, אבל בחזית הזאת המצב היום טוב ו'כוחותינו' נמצאים שם הרבה יותר. הגיע הזמן להשקיע לא פחות בחזית התקשורתית, שהשפעתה על קבלת ההחלטות חזקה לא פחות. הניסיון מוכיח ששירות בגל"צ הוא בית הספר לתקשורת מספר אחת וקרש הקפיצה הטוב ביותר להשתלבות בתפקידים משמעותיים בכלי התקשורת בישראל. לא מדובר רק בשלוש שנות עבודה והשפעה, אלא גם בהתנסות תקשורתית שמעלה על מסלול שבהמשכו אפשרות להשפעה רבת-שנים.

כל זה מותנה כמובן בכך שהמתגייסים לגל"צ יבואו מתוך גישה ערכית נכונה, שהסביבה החילונית לא תשחק אותם, ושהפרסום והכוח התקשורתי לא יסחררו את ראשם ולא יהפכו למניע העיקרי שיעצב את דרכם. למרבה הצער, לא קשה לזהות שחיקה דתית ואידיאולוגית אצל כמה מהסרוגים שהשתלבו בתקשורת הכללית. הם יצאו לדרך מתוך מניעים אידיאולוגיים ראויים, אך עם הזמן הושפעו מהאמביציות ושאיפות הקידום של עצמם ומהאווירה השלטת בכלי התקשורת החילונים. כפי שהוקמו מכינות קדם-צבאיות כדי לעצב את דמותם הרוחנית של המבקשים להתגייס לשירות ארוך בצה"ל, כך גם המתגייסים לגל"צ זקוקים לגיבוי דומה שילווה אותם לפני ובמשך השירות.