שואה מתחדשת

שטיח הדמים שארגה ההיסטוריה במדינת ישראל הוא צפוף מאוד. לפעמים כמה אירועי טרור ביום אחד.

פרופ´ הלל ויס , כ"ג בניסן תשע"א

הלל וייס
הלל וייס
צילום: עצמי
לקראת יום השואה והתקומה הקרב ובא אבקש להפנות תשומת לב בפני הציבור היהודי בישראל לספרו היחיד והמיוחד של גיוליו מאוטי, 'שואה חדשה', הסיפור הלא מסופר של קרבנות הטרור בישראל

Giulio Meotti A new Shoa, Encounter Books, New –york London [2010],

לפני כמחצית השנה יצא לאור באנגלית ספרו של גיוליו מאוטי, עיתונאי איטלקי צעיר, חסיד אומות העולם תחת הכותרת 'שואה חדשה' – הסיפור הלא מסופר של קרבנות הטרור בישראל. המפרסם לאחרונה מאמרים בערוץ שבע באנגלית ובבמות רבות אחרות. עדיין אין כספר הזה בשפה העברית ואין כספר הזה שנכתב על ידי יהודי. זהו מבצע אישי, פרי שליחות מוסרית, ספר פולחן המשתדל ככל יכולתו להעמיד יד ושם בחומות ה' לכל אחד מן הנספים. באופן אינטואיטיבי חש המחבר כי כל שם בישראל קשור לשמו של הקדוש ברוך הוא והוא דבק בגרעין המושג היהודי 'קידוש השם' או כמקובל בראשי התיבות "עקד"ה" על קידוש השם. מאוטי מעמיד זיכרון מחייב וקורע נפש לטבוחי הטרור הערבי בארץ ישראל ומחוצה לה בעיקר מאז "תהליך השלום" ובעיקר בעשור האחרון כאשר מאוטי מזהה בברור את הרצף שבין השואה ההיטלראית לשואה המתבשלת ומבעבעת בקדרה העומדת להתפרץ כצונאמי וגובה את קורבנותיה מדי יום. מתוך מאמרים שהוא מפרסם בבמות שונות ניתן לראות שאין הוא נוצרי נאיבי שע
מאוטי נאבק מאבק אבוד אך הרואי נגד השכחה היומיומית, שכחת הקרבנות של לפני שבוע ובוודאי אלו מלפני עשר שנים שהיא גם שכחת זדון מעצם האימה.
וסק בקורבניות העם היהודי. הוא מכיר בפשע האומות והאסלאם נגד עם ישראל ואינו מתבייש להוכיח את מי שצריך.

ואמנם מאוטי נאבק מאבק אבוד אך הרואי נגד השכחה היומיומית, שכחת הקרבנות של לפני שבוע ובוודאי אלו מלפני עשר שנים שהיא גם שכחת זדון מעצם האימה. משתדל למנות בכל פיגוע טרור אחד לאחד את שמות הקרבנות ולספר את סיפורם. מן הראוי שהקורא יעצור כאן וידפדף במנועי חיפוש אחר שמות כמו סמיר קונטאר ומשפחת הרן 1979 ויבין מה שיבין לגבי פרשיות מאוחרות יותר כמו עיסקת ג'יבריל, פרשת רון ארד ועד להתנהלות בפרשת גלעד שליט ומלחמת לבנון השניה ו'עופרת יצוקה' ובוודאי עם הקורא ירענן זכרונו בשמות כמו משפחת סחויסחודר, ד"ר דוד אפלבאום וביתו נאווה שנרצחו במסעדת סבארו ב2001 ויבין כיצד התגלגלנו למשפחת פוגל ולבן יוסף לבנת הי"ד.

עתה כאשר חלף עשור מן האינתיפאדה השניה הידועה לשמצה בשמה הערבי 'אינתיפאדת אל-אקצה' מן הראוי שספרו של מאוטי יתורגם לעברית כדי שהשריטה, שלא לומר הפצע והחבורה, השבר והשאת לא יעלו ארוכה ולא יאפשרו להמשיך ולגלגל בשואה כתירוץ להשלמה עם הקורבניות היהודית או להתבשם מהגבורה ציונית שכיסויה חדל פרעון והיא חזרה ונתגלתה במלוא מערומיה. האם השמות של הנרצחים הצעירים בדולפינריום, ובמאה וחמישים "פיגועים" נוספים שבהם נרצחו למעלה אלף וחמש מאות יהודים המכונים במכבסת המלים "ישראלים" כמו הערבים המקומיים ברובם המכונים "פלשתיניאים" עדיין עולים בזיכרון ובשביל מה זה טוב להתבוסס בזכרון אם לא בשביל חובת מחיית עמלק.

מפעלים ציבוריים כמו "לכל איש יש שם" יש להם ערך רב משלהם אם אין מסתפקים בהם כביטוי לריטואל מטהר מצפון. ספרו של מואטי מטיל שלא מדעת מחברו אשמה ואחריות הן על השכחה וההשכחה והן על ההסתפקות וההתבוססות בהנצחה כתחליף למלחמה למרות שהוא עצמו אינו נוקט שום עמדה פוליטית פרט להערצה אין סופית לעם ישראל ומדינת ישראל.

אחת הדמויות הבולטות והנזכרות ברשימה האינסופית של השמות והקשרי רציחתן היא דמותו של העיתונאי היהודי האמריקני דניאל פרל, כתב הוולסטריט ג'ורנאל שראשו נערף במעין שידור חי, בקלטת וידיאו שהופצה בעולם על ידי ארגון אלקיידה כשמילותיו האחרונות הן "אני יהודי". דניאל פרל הונצח בצדק על ידי אנשי קהילתו על קיר הזיכרון לנספי השואה והוא כנראה היהודי היחיד שנוסף לרשימת הנספים הזאת.

אין חשוב מהידיעה כי השואה נמשכת בכל רגע ואין ממנה חופש ואולי ידיעה זו תועיל לשיקולי הדעת של דרכי המאבק שבין העם היהודי לרודפיו.

המוטיב שמפעים את מואטי הוא הבחירה של היהודים בחיים בכל מצב. להמשיך ויהי מה וכדוגמה בולטת בין אחדות הוא מביא את דוד חטואל שאשתו וארבעת בנותיו נרצחו בדרכם לעצרת נגד הגירוש מחבל עזה, המקום שבו גרו הוא ומשפחתו. מאוטי נדהם מניצולי שואה שאיבדו את כל משפחותיהם והקימו חדשות, אם יכלו, ואחרים שמצאו דרכים אחרות להמשיך את הקיום היהודי בכל מחיר ובכל תנאי גם אם להם עצמם לא נותר ומהם לא יוותר שריד ביולוגי.

שטיח הדמים שארגה ההיסטוריה במדינת ישראל הוא צפוף מאוד. לפעמים כמה אירועי טרור ביום אחד.

השטיח הזה יכול לטשטש כל ניסיון להנכיח דמויות מן המוות הסיטונאי, אבל מאוטי מוכיח בטכניקה המיוחדת לספרו כי אפשר גם אפשר להחזיר את השמות ואת פרשת חייהן לתוך תודעת הקוראים.

בספר ישנם פרקים המיוחדים לתולדות העיר חברון כמו לפרשת העיר שדרות שהייתה נתונה משך עשר שנים להפגזות ועדיין צילן לא סר מאליה. הוא מקדיש כשני פרקים לפרשת הגירוש מחבל עזה מבלי לנקוט עמדה שיפוטית אלא כראיה לכך שמדינת ישראל הייתה מוכנה לעשות הכל למען השלום ואילו הצד השני אינו מוכן לוותר על מטרתו היחידה, השמדת מדינת ישראל ורציחת כל יהודי מזדמן.

מואטי שואל לגבי הטבח בחברון בתרפ"ט הרי עדין לא היו שטחים ולא היה כיבוש ולא הייתה מדינת ישראל? "כמה יהודים אמא שלך רצחה נשאל בתוכנית טלויזיה של החאמס המשודרת מהר הבית בנה בן החמש של רים ריאשי שפוצצה עצמה בעמדת השין גימל במחסום ארז. הילד פרש את מלוא אצבעות כף ידו ואמר בגאווה חמישה.

מאוטי מציין כי במשך שנים מאז הסכמי אוסלו ישראל הציגה עצמה כמדינה שוחרת שלום, נורמלית, מעורבת בתוך חברה פוסט-ציונית. חלום השלום נראה כה קרוב בהישג יד אבל אז קרס באופן נורא תחת הלוחמה הזואולוגית גזענית של האסלאם. ונחתם פרק זמני נוסף ברצף ההיסטוריה של העם היהודי.

עד לתקופה שבה סיים מאוטי את ספרו הוא עורך חשבון יחסי בין ה'גראנד זירו' של ישראל, הארץ הראשונה שספגה טרור של מתאבדים במסה המונית. יותר מ 150 התקפות טרור וחמש מאות שסוכלו. "זהו חור שחור ב15 שנה האחרונות שבלעו 1557 נרצחים וכשבעה עשר אלף פצועים. כאילו 53753 אמריקנים נרצחו ו664,33 נפצעו.

פעולות הרצח היזומות בידי ערבים, המוכנים בהתלהבות להשמיד את עצמם ובלבד שירצחו כמה שיותר יהודים. זו עמדה נפשית שביטא כבר "אבי השלום" אנואר סאדאת נשיא מצרים לפני מלחמת יום הכיפורים כשאמר שמחיר של מליון מצרים בתמורה לניצחון על ישראל הוא מחיר הגיוני וכך גם אחמדיניג'אד שבעיניו מכה רבה בישראל שווה כל מחיר, גם מחיר השמדת אירן. תמות נפשי עם יהודים הפך לנורמה. עוצמת השנאה נטולת כל חשבון והיא עומדת בניגוד גמור לאתוס היהודי שהוא לצערנו הרב בשל רגש אשמה מוטעה או זדוני מונחה הרעיון כאילו העם היהודי כבש ארץ זרה ולכן הוא גורם להתנהגות יותר נוצרית מנוצרית גם במובן האוטו אנטישמי. מאוטי חקר את אופיים, אישיותם והביוגרפיות של נטבחי פעולות הטרור בארץ, רקעם החברתי והמעמדי ונסיבות הירצחם.

מחקרו של מאוטי חושף הקשרים משפחתיים, חברתיים ולאומיים, המצביעים על מרקמים המכונים בפי רוג'ר סקורטון שכתב לספר מבוא 'משפחה מטפיסית'. זיקת הנופלים למשפחותיהם, בחלקן ניצולות שואה, פליטות פוגרומים קודמים כמו פוגרום תרפ"ט ובחלקן מציגות אנשים שבני משפחתם מסרו נפשם על קדושת העם והארץ במשך דורות או שנמשכו לייחודו של עם ישראל, התגיירו ושלמו מחיר כבד מכל ואחדים שלא היו בני ברית אבל היו חסידי אומות העולם.

במבט של גיוליו מאוטי מן העבר הקרוב ביותר אל המעגלים היותר רחוקים הוא מעניק משמעות והוד חוזרת גם לקרבנות השואה ולהסטורית הדמים של עם ישראל." כי עליך הורגנו כל היום" ומעגן גם אותם בהקשרים משפחתיים ומקומיים המעניקים לסיפורים הקשר מהודק.

הקורא משתאה למסירות הנפש של הנופלים ובני משפחותיהם, לקבלת הדין שלהם ולהכרה העמוקה בשליחותם כל זאת מול החייתיות המונעת על ידי קנאה ושנאה משלוחי כל רסן של מקומיים ערבים פרימיטיביים כמו אינטלקטואליים שמלבד אידיאולוגיית הרצח ושקר הכיבוש אין דבר המעניק משמעות לחייהם. מלבד קסם הרצח עצמו. ההגשמה העצמית בשאהידיות הרצח וההתאבדות.

ככל שמתוארת האצילות של הנספים גוברת התדהמה בפני חוסר התוחלת של חיפוש השלום במקום שאין למוצאו. מאוטי מזכיר לנו שישראל אינה הסיבה לשנאה אלא מטרת השנאה ולא יכול להיות פתרון במזרח התיכון שאינו מטיל את האשמה על אלו היונקים מן השנאה וחיים בתוכה. הללו שאין להם מה להציע פרט להרס.

אפילוג בענין הזיכרון והשכחה

הימים שבין ניסן לסיוון כוללים ימי זיכרון בולטים בעולמה של מדינת ישראל כמו כ"ז בניסן - מרד גטו וארשה ודיכויו, המצויין כיום השואה והגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל הסמוך ליום העצמאות ואחד סימפטומטי שנשתכח כ' סיון, יום זיכרון לקהילות שנספו על קידוש השם שראשיתו בפרשת קידוש השם בעיר בלואה שבצרפת בתקופת מסעי הצלב 1171 ועיקרו בגזרות ת"ח ות"ט [1648-9] בהן נטבחו לפי הערכות שונות בין מאה אלף לפי הממעיטים עד ל600000 אלף לפי המרבים, כרבע מהאוכלוסיה היהודית בעולם באותה תקופה.

שארית הפליטה של יהדות הונגריה שנטבחה בשואה כ800,000 העדיפה את יום כ' סיון כיום זכרון אבל לא יכלה להתמודד עם הגאווה ציונית שהתמקדה במרד גטו וארשה כאילו הוא מהווה דפוס התנהגות טיפוסי לעם היהודי. מה ששרד מהגאווה הציונית בולט היום במיוחד במדיניות הממסדית שדומה לא לפרטיזנים ולמורדים אלא להיפך להתנהלות היודענראטים ומקבלי הדין ומה ששרד מסיסמת ה"לעולם לא עוד" הוא לעולם עוד ועוד. קשה לדעת מה יקרה עד למיגור האסלאם וכל ע' אומות במהרה בימינו אמן בחרבו של הקדוש ברוך הוא. "אני ולא מלאך , אני ולא שרף".