שעון קיץ ואופיה של המדינה

יש לראות בוויכוח על השעון ביטוי לוויכוח עמוק יותר על אופייה של המדינה. ואין להבינו כנסוב על וויכוח חברתי, כלכלי, פסיכולוגי שכן אף אחד מהם טרם הוכח.

ד"ר דליה חשן , כ"ט בניסן תשע"א

דליה חשן
דליה חשן
ערוץ 7

כמידי שנה בשנה בפרוס הפסח על מדינת ישראל ניטשת מלחמה גלויה או סמויה בשאלת שעון הקיץ שבו מוזזים מחוגי השעון שעה אחת קדימה. יש האומרים חובה להרחיב את תקופת שעון הקיץ, ובכלל ישנן מדינות שבהן נוהג שעון הקיץ כל ימות השנה, ונזכרים הם בחימה בחוק המגביל את זמן השעון לפני יום כיפורים- תאריך עברי? בצמוד לחגי ישראל? ויש האומרים לקצר את זמנו של השעון המלאכותי, או לפחות לדחות אותו עד לאחר ליל הסדר, שכן הערב מתאחר ומשבש עלינו סדרי בראשית הקשורים בזמן.

ואומנם כאשר נדמה כי לפנינו עימות לגבי אופיה התרבותי של מדינת ישראל, מיד מזדרזים רבנים ואישי ציבור לרסן את השד התרבותי, ומרגיעים כי לא מדובר בסוגייה הלכתית, ושעון הקיץ אינו מונע קיומה של הלכה, שכן אם קבל אדם שבת מוקדם, והתפלל ערבית לפני החושך, הרי בודאי זוכר הוא לקרוא קריאת שמע בזמנה כאשר ישוב הביתה, ובימי ספירת העומר חזקה על ישראל כשרים שלא ישכחו גם לספור את העומר בביתם, ולגבי יום הכיפורים שכביכול מתארך- הרי כל תינוק יודע שמספר שעות הצום אינו משתנה- שהרי כשם שמסיימים הצום שעה מאוחר גם מתחילים אותו שעה מאוחר, אומנם לגבי האפשרות שיש אולי הבדל בין ראשית הצום לסוף הצום- דבר קל הוא ואין לתת עליו את הדעת, ולגבי ליל הסדר מה לנו אם יתחיל בשמונה או בתשע, והילדים – מה להם ולהגדה של פסח?

ואומנם, גם אם נניח שאין לפנינו סוגייה בהלכה, סוגייה באגדה יש לנו כאן, לגבי תפיסת הזמן ותפקידו במערך חייו של האדם. בת
התרבות היהודית כפי שהיא מתבטאת במסורת ישראל, למשל בחגיה ומנהגיה היא תוצר של התייחסות אינטנסיווית אל זמן במסגרת של מקום הוא ארץ ישראל
רבות היהודית הזמן על מרכיביו וממדיו השונים: יום ולילה על חלקיקיהם, עונות השנה, הזכרון ההיסטורי הלאומי והאוניברסאלי, וכן הלאה - מהווה ציר מרכזי סביבו נעים הכלל והפרט מתודעת האדם, אורחות חייו, ועד לאופיה של החברה בה הוא חי. התרבות היהודית כפי שהיא מתבטאת במסורת ישראל, למשל בחגיה ומנהגיה היא תוצר של התייחסות אינטנסיווית אל זמן במסגרת של מקום הוא ארץ ישראל.

לכן אולי ההלכה יכולה להתקיים בדוחק ובדיעבד בגבולות הזמן המלאכותי, דוגמא טובה לכך היא קיומה של ההלכה בגולה, כאשר אין תיאום בין זמן למקום, היום יכול להסתיים באחת עשר בלילה, ובחג השבועות שלא ניתן להתפשר על היום הטבעי - זהו זמן סעודת החג. ואולם האגדה המבטאת את רוח התרבות היהודית, אין לה אלא הזמן הטבעי.

לדעתי יש לראות בוויכוח על השעון ביטוי לוויכוח עמוק יותר על אופייה של המדינה. ואין להבינו כנסוב על וויכוח חברתי, כלכלי, פסיכולוגי שכן אף אחד מהם טרם הוכח. היחס לזמן מפלג בין עקרונות התרבות היהודיים הנותנים משמעות לזמן בחיי העם, לבין התרבות העולמית הרואה בו חלל ריק - דבר המשליך ישירות גם על יחסם של מבטלי הזמן לעבר הלאומי כחסר משמעות לחיי ההווה השוטפים של המדינה.

ומהוויכוח על חשיבות הזמן אנו מובילים ישירות אל הוויכוח על המקום.

במסכת ברכות (ל ע"א) נאמר: "היה עומד בחוץ לארץ יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל היה עומד בארץ ישראל יכוין את לבו כנגד ירושלים, היה עומד בירושלים יכוין את לבו כנגד בית המקדש" וכו' – נדמה שאין מקום אחד, ארץ ישראל, ירושלים ובית המקדש, שלא ערערו מחוקקי חוקי הזמן המלאכותי על חשיבותו לגבי העם והמדינה. זאת, לדעתי, כחלק מאותו וויכוח תפיסתי על אופיה של מדינת ישראל, האם צריכה היא לייחס חשיבות לזמן ולמקום כבתרבות היהודית, או שעליה להתנתק מהם כבתרבות העולמית.