פאניקה
פאניקה

אין לי מושג אם ביבי "ישבור שמאלה" בהרצאה שלו בארה"ב, או דווקא יישא נאום פטריוטי. איני יודעת גם איך הוא יגיב להכרת האו"ם במדינה הפלשתינית בספטמבר. יותר מזה, אין לי מושג מה ביבי באמת רוצה לעשות. לא בטוח שהוא עצמו יודע.

אבל מה שכן ניכר לעין למי שעוקב אחרי ההתרחשויות כאן בשנים האחרונות הוא שמדינת ישראל בונה את המדינה הפלשתינית בעשר אצבעותיה. היא אמנם אינה עושה את זה באופן ישיר אבל היא מעודדת פעילות של גורמי חוץ ופנים, העושים זאת. מגנרל דייטון וממשיכיו, שבנו ביזע ועמל צבא פלשתיני מאומן מיומן ומסודר, ועד תא"ל עיבל גלעדי (שעמד בראש מערך התיאום והאסטרטגיה במשרד ראש הממשלה לקראת הנסיגה מרצועת עזה), שבעזרת קרן פורטלנד- בונה את הכלכלה הפלשתינית. העיר רוואבי זוכה לשיתוף פעולה מלא מהממסדים הישראלים עד כדי תרומה של עצים מהקק"ל. בכלל, התחושה היא שהממסדים הישראלים מחכים בהתרגשות אבהית לפעייתה הראשונה של המדינה הנולדת "פלאסטין". על רקע התחושה הזאת, ההפחדות על אוי ואבוי מה יקרה בספטמבר עם הכרזת המדינה הפלאסטינית נשמעות קצת מוזרות. הרי המדינה היהודית עושה כל שביכולתה כדי להבשיל את המערכות השלטוניות שם לכדי אפשרות של הקמת מדינה, למה שתעשה זאת אם זה כל כך נורא ומפחיד?.

דבר מוזר נוסף הוא חוסר ההתייחסות של כל הממסדים לתוצאה ההכרחית של הקמת מדינה פלשתינית- עקירתם של כ70.000 יהודים המיושבים בהתנחלויות מפוזרות בשטח יו"ש שמחוץ לגושים. יש שקט תקשורתי מוזר בעניין גורלם של יישובים אלו. מ

היישובים שמעבר לגדר ההפרדה יהיו ריקים מתושביהם היהודים והצבא יתכנס בתוך ישראל הקטנה. כל זה יקרה בלי סירובי פקודה, בלי משבר פוליטי בלי הפגנות, ועם תחושת רווחה לאומית

צד אחד אין שום הכנות נראות לעין ל"התנתקות ב'". לא מצד הצבא, לא מצד דעת הקהל (זה לקח כמעט שנתיים בהתנתקות א), לא מבחינה כלכלית ולא משום בחינה אחרת. מצד שני ברור שאם תקום מדינה פלשתינית היא לא תסבול את המשך נוכחותם של המתנחלים בשטחה. (הרצח בקבר יוסף הוא רק הספתח חו"ח).

מבחינת השקט הפוליטי והחברתי- התנהלות זו מאוד משתלמת. רוב אנשי הימין, כולל המתנחלים שיהיו הנפגעים הישירים, שמחים לחשוב שהממשלה לא באמת מתכוונת להקים מדינה פלשתינית. הנה- היא אפילו אינה מכינה את הקרקע לעקירת האנשים. נוח לחשוב שכל ההצהרות והדיבורים הם רק כדי להקל את הלחץ הבינלאומי מעל נתניהו. ובכלל- הרי אפשר לסמוך על הערבים שלא יקבלו שום הסכם ומה שהיה הוא שיהיה.

אני רוצה להציע שיש אפשרות שההתנהלות המוזרה הזאת נובעת מתכנית שהיחידים שאינם שותפים לה הם אזרחי ישראל.

קברניטי המדינה וככל הנראה גם נשיא ארה"ב והאירופים הבינו שאין סיכוי להסכם בין ישראל לפלשתינים. לפיכך הוחלט שלא לחכות לפלשתינים אלא לעצב את המציאות של מדינה פלשתינית עצמאית ביש"ע בשיתוף פעולה סמוי עם ישראל- בגבולות שמדינת ישראל יכולה לסבול (קרי גבולות גדר ההפרדה), כל זה ללא הסכם, מתוך תקווה שהמציאות שתיווצר תתקבע ותנטרל את העוקץ של הכיבוש הישראלי ביש"ע. לפי התכנית הזאת צריך להקים לפלשתינים ממסדים ממלכתיים מתפקדים דבר שהם לא הצליחו לעשות בעצמם עד עתה, כדי שהם יוכלו להתנהל כמדינה- דבר זה התקדם במרץ בשנים האחרונות. כמו כן, ישראל מצידה צריכה לדאוג לפינוי השטח ממתנחלים.

וכאן כמובן יש בעיה. איך עושים את זה בלי שהמדינה תתפרק מהמאבקים הפנימיים? סביר להניח שתסריט ההתנתקות לא יחזור על עצמו. שני הצדדים כבר בעלי ניסיון. והעם ברובו יתנגד לדבר כזה ללא הסכם שלום. אז מה עושים?

ובכן, ההערכה שלי שיש תכנית לנטרל את בעיית המתנחלים, ואנחנו בעיצומה. לפי תכנית זו המדינה צריכה להתנהל כאילו שאין לה שום כוונה לפנות מתנחלים. בוודאי שלא בכוח, אבל גם לא בשיטת פינוי פיצוי וולונטרי. צריך גם להראות שאין כל כוונה להסיר את הסממנים השלטוניים של מדינת ישראל משטחי יו"ש. אין גם הצרה הדרגתית של צעדיהם של היהודים שם. מלבד ההקפאה שאמנם כבר לא בתוקף אבל פרקטית מיושמת בשטח, עולם כמנהגו נוהג. כך כל מערכות ההתנגדות של המתנחלים מתנוונות מחוסר מעש. הוויכוח על סירוב פקודה לפינוי יישובים מעלה אבק והמערכות הפוליטיות מתנמנמות. ואז, בבת אחת, תוך יום, ליצור מצב חרום. ליצור פאניקה. ליצור מצב בו צה"ל חייב לעזוב מיד את יו"ש מסיבה כלשהי: איומים של בית הדין בהאג אחרי הכרת האו"ם במדינה הפלשתינית, איומים של כוחות נאט"ו ליירט את מטוסי חיל האוויר- איום של מתקפה משולבת של נאט"ו והצבא הפלשתיני על חיילי צהל, ועוד סיבות אפשריות כיד הדמיון הטובה עליכם. המתנחלים כמובן, יהיו חייבים לברוח מיד משם, שאם לא כן יבולע להם מידי הצבא הפלסטיני החמוש, שהנה כבר- הולך להתנפל על ההתנחלויות ולטבוח ביושביהן עם יציאת צה"ל.

חברות השמירה הפרטיות יתקפלו במיידי, ומחסני הנשק הריקים ביישובים לא ישאירו אופציה של "מלחמה על הבית" אפילו לאמיצים שביניהם. בכלל, הפאניקה הלאומית, שתלובה על ידי התקשורת ועל ידי שמועות זוועה על מה שקורה, או עלול לקרות ביישוב זה או אחר, תשטוף את הכל. האוטובוסים שיסיעו את המתנחלים המבוהלים אל מעבר לחומה יגויסו מכל הארץ ויעבירו את עשרות אלפי המתנחלים בחירוף נפש.

כך ייווצר מצב שתוך יומיים- כל היישובים שמעבר לגדר ההפרדה יהיו ריקים מתושביהם היהודים והצבא יתכנס בתוך ישראל הקטנה. כל זה יקרה בלי סירובי פקודה, בלי משבר פוליטי (להפך, השרים יתהדרו בכך שהנסיגה נעשתה כל כך טוב וחלק, שהפלשתינים לא הספיקו לזנב בחיילים והמתנחלים, וכולם חזרו הביתה בשלום!). בלי הפגנות, ועם תחושת רווחה לאומית. נכון, יהיו 70.000 פליטים בארצם שלהם, אבל בהתחלה כולם, כולל עיתון הארץ, ברוח של אחדות מרגשת יתגייסו לעזור להם עם בגדים, תרומות ואירוח. ואז הממשלה תציע להם פיצויים מינימאליים, כי זה מה שהמדינה מסוגלת לתת במצב הנוכחי. הם, מצידם יהיו תלויים למחייתם בחסדי הממשלה ויהיו עסוקים במרת נפשם ובמצוקתם הנפשית והפיזית מכדי לארגן מחאה אפקטיבית, או להוות איום מכל סוג שהוא על השלטון. הם יהפכו לקרובים העניים שחייבים לעזור להם, אבל הם גם קצת נודניקים.

וזהו. "המטרה הושגה במלואה" כמו שאמר יוסי ביילין לאחר הנסיגה המבוהלת מלבנון.

הדמיון בין התסריט המוצג לעיל לבין זה שהתרחש לפני כעשר שנים עם הבריחה מלבנון אינו מקרי כלל וכלל. זו השיטה ה"אלגנטית" ביותר להשיג מטרה מנוולת במינימום נזק. כך פתרנו את בעיית אנשי צבא דרום לבנון, שאי אפשר היה להשאירם לחסדי החיזבאללה מצד אחד, אבל גם לטרנספר אותם מאדמתם לא היה אפשרי. הדילמה תקעה את צה"ל בדרום לבנון עד הפתרון המבריק (של יוסי ביילין?)- לביים בריחה מבוהלת של צה"ל מלבנון ובכך לגרום לצד"לניקים ומשפחותיהם לברוח עם ציוד מינימאלי, להצטופף בטורים ארוכים ומפוחדים מול המעברים לישראל, בתחינה נואשת שנכניס אותם מהר פנימה.

אסור לשכוח שראש הממשלה דאז -ברק- הוא גם שר הביטחון של היום. בשביל תרגיל כזה לא צריך את הממשלה כולה, לא את הכנסת ובוודאי לא את מרכז הליכוד. זה מתאים להם לשני יוצאי סיירת מטכ"ל- ברק וביבי- לתכנן כזה עוקץ מהיר חזק ואלגנטי.

יכול להיות שהתסריט הזה הזוי לגמרי, אבל בכנות- זו בדיוק העצה שהייתי נותנת, לו מישהו היה שואל אותי איך לפנות את 70.000 המתנחלים ביו"ש במינימום נזקים וטראומות. מה שיותר גרוע הוא שאין לי ממש דרך להתמודד בהצלחה עם התסריט הזה, מלבד המודעות לאפשרות הזאת וניסיון לשמירה על קור רוח גם כאשר ילבו את הפאניקה. יכול להיות שעצם הדיון באפשרות הזאת יוציא ממנה את עוקץ ההפתעה . מכל מקום, ככל שהתסריט הזה והצעות להתמודדויות מולו יהדהדו יותר בציבור, כך יגדל הסיכוי שראשינו שרינו ויועצינו לא יעיזו ליישם תכנית כזו בפועל.