משכיחי השואה, משכיחי הגבורה

הקשר בין המסעות לפולין, צה"ל, יום העצמאות ודגלי ישראל מרגיז את האליטות הישנות.

אורי אורבך , ד' באייר תשע"א

אורי אורבך
אורי אורבך
ערוץ 7

בכל שנה, עם בוא יום השואה והגבורה, יוצאים משכיחי השואה, לא מכחישי השואה, ממאורותיהם. "חוקרת שואה", "שרת החינוך לשעבר", "איש רוח" ו"חתן פרס ישראל". דבריהם מעוטרים בהילת מכובדותם, הדר-עברם, אבל המנגינה היא תמיד אותם מנגינה: הם מתנגדים לנסיעות בני נוער לפולין, כי בני הנוער חוזרים משם לאומנים; הם נגד כי הצעירים הנמצאים לקראת גיוס מסתובבים בוורשה עם דגל ישראל וחדורים בתחושת צדק ואמונה בכוחו של צה"ל.

או שהם סולדים מנאומי הרמטכ"ל או המפכ"ל המזכירים את השואה בטקס הכתרתם; והם בכלל נגד הקישור הקבוע בין השואה לבין התקומה, והם לא אוהבים שראשי מדינות מובאים ל'יד ושם'. הקשיבו לשולמית אלוני, לפרופ' חנה יבלונקה ולעוד מעטים אחרים. זו אינה דעה 'מקצועית', היא לא נובעת בהכרח מתוך השכלתם, לימודם את נושא השואה או מומחיות אחרת שרכשו בכישרון ובעמל. היא נובעת מכך שיש להם השקפת עולם פוליטית המתנגדת להוויה הלאומית הנוכחית, בפיהם לאומנית, של מדינת ישראל. גם בדיבורים בשבח צה"ל והכוח העברי העומד כיום לרשותנו, תודה לא-ל, עינם צרה. כן, גם בתודה לא-ל עינם צרה.

זהו עוד קרב מאסף של השמאלנות הנסוגה. מדינת ישראל, גם במעשיה וגם ברטוריקה הממלכתית שלה, 'השתמשה' (איזה פשע נורא!) שנים רבות בזיכרון השואה להצדקת הקמתה ולצדקת קיומה. גם משמאל וגם
כבר עשרות שנים שהשמאל, זה ששלט במדינה מבחינה פוליטית, כבר איננו באותן עמדות. בכיריו מתבצרים באקדמיה, בתקשורת ובחיי התרבות
מימין. אבל כבר עשרות שנים שהשמאל, זה ששלט במדינה מבחינה פוליטית, כבר איננו באותן עמדות. בכיריו מתבצרים באקדמיה, בתקשורת ובחיי התרבות. גם שם כוחם ננגס ונשחק, אבל עדיין עומדים לרשותם רמקולים רבי עוצמה. לקראת יום השואה טורחים אפוא דובריו הלא-רשמיים להגיד בעצם שאם זיכרון השואה כבר לא משרת את המדינה כפי שהם היו רוצים לראות אותה - הרי שאין בו חפץ. הם לא ישכחו להדגיש תמיד שהלקח העיקרי של השואה הוא אוניברסלי ולאו דווקא יהודי, ושעלינו ללמוד לא להיות כמו הרוצחים, ולא ללכת שולל אחרי סיסמאות פשיסטיות; ושעלינו כמובן לא לאמץ את דמות הקורבן כשאנחנו בעצמנו, עם הצבא הכי חזק בעולם, עושים לאחרים מעשים לא יפים. אם הבנתם את הרמז הדק.

כי זאת לדעת, משכיחי השואה הם גם משכיחי הגבורה. דבריהם תמיד ארוזים באותו טון צדיקי של שוחטי פרות קדושות. רק שהפרות הקדושות כבר לא רועות באחו שלהם. אלו פרות קדושות שנחמסו על ידי הזולת: ימניים, דתיים, עולים חדשים ואחרים, ולכן בטלה קדושתן. כך ירון לונדון בסדרה חדשה בערוץ 8, כך מרואייניו ובהם מיכאל קובנר, בנו של המשורר אבא קובנר, וכך כמה חוקרי שואה מתנבאים בקול אחד: או שתאמצו את המסקנות של מחנה השלום מהשואה - או שתפסיקו עם צעדות הדגל האלה בקרקוב תיכף ומיד, ובהתרפקות הזו על צה"ל ועל ההמנון.

מעבר לפולמוס אמיתי ורצוי על תוכן ועל צורה של ציון המועדים, נדמה לי שמדובר בעיקר בתגובה אינסטינקטיבית של מחנה פוליטי נסוג. שברו לו את הכלים ולא משחקים. זו עוד קריאת מצוקה מתריסה של אנשים שלא סולחים על כך שהמדינה וטקסיה, מהשואה ועד לתקומה, כבר לא מתנהלת רק על פי טעמם, טעם המיעוט הקובע. מספיק שלקחתם לנו את המדינה, הם רושפים בזעם, אל תגעו לנו בשואה. לצנינים בעיניהם שיהודים-ישראלים רבים מסיקים מהשואה שצריך מדינה חופשית וצבא חזק ולא לסמוך על הגויים ורצונם הטוב. על כן, כל שנה באותה השעה תשמעו אותם מקוננים על השמאלץ והקיטש והדגלים והלאומיות המאפיינת את הימים שבין יום השואה ליום העצמאות, בין האסון לבין הששון.

מילא שהם מרגישים גולים בארצם - הם רוצים שגם אנחנו, סתם אזרחים אוהבי מדינתם, נחוש ברגשי אשם. אבל אנחנו לא ניכנע למרירות הזו ונאהב את המדינה שלנו ואת הארץ שלנו בלי רגשי אשמה, אלא בגאווה פשוטה. אשרינו שזכינו.