הרהורים על מצבנו הלאומי

מהו החזון לאורו ובכוחו תבנה שיבת ציון שלב ב', קשה לומר עכשיו, בשלב זה נראית לי חשובה יותר קודם כל ההכרה בתפקידו החיוני של החזון בתחייתו של השלד הלאומי.

ד"ר דליה חשן , ד' באייר תשע"א

דליה חשן
דליה חשן
ערוץ 7

משנכנס חודש אייר וימי הזכרון והעצמאות ממשמשים ובאים, צפות ועולות מאליהן מחשבות על עם ישראל ועל מדינת ישראל.

השאלה הראשונה המנקרת: לאן הגענו כעם ששב לארצו לאחר שנים של גלויות והשמד פיסי ורוחני? מצד אחד בנינו ערים חרבות והפרחנו שממות ומלאנו אותן בצאן אדם.

ודי להשוואה קלה בין ירושלים של שנות הששים לירושלים דהיום, וכן לשאר חלקי הארץ. מצד שני, עדיין פרוס סימן שאלה גדול על קיומו הפיסי של העם בארץ. סימן שאלה זה, למרבה הפרדוכס, אינו נובע רק ממקורות חיצוניים לעם ישראל, אלא גם מצטייר ועולה מתוככי השלד הלאומי שלנו ומאיים תדיר, וללא לאות לפרק אותו.

השאלה השנייה שזועקת היא למה? למה הגענו למקום בו אנו נמצאים כיום? ונראה שאת התשובה מספק לנו החכם מכל אדם שאמר: "באין חזון יפרע עם" (משלי כט יח). כלומר, כשהעם מואס בנבואה, בחזון, דהיינו במתווה רעיוני-רוחני לאורו הוא מוביל את חייו ומהלכיו, הרי שנפרצות בו פרצות.

אלו לא רק מביאות אותו לצאת לתרבות רעה כדברי רש"י על האתר, אלא בסופו של דבר מביאות אותו לפרוק עצמי, מתוך מאיסה
ואולי עדיין לא אפסה התקווה, וכשם שהמשימה של המאה הקודמת הייתה שלב א' של הציונות - בנייה פיסית של העם והארץ, במאה הנוכחית הגענו לשלב ב' של הציונות- הבנייה הרוחנית של העם היושב בציון.
בעצם קיומו הפיסי. וכך אנו עדים למעשים משונים של התאבדות לאומית, שאינם עומדים בהגדרה של אף יצור חי ויהא הפרימיטיבי ביותר - שעדיין יצר החיים בקרבו, ואפילו ברמת האינסטינקט הקיומי העומד על הגבול שבין החי לצומח. יצור חי מבחין בין אויב לאוהב, מתרחק מהראשון ולא מתמסר לו, בודאי לא מטפחו, ולא מוסר בידי אויבו את אוהבו – דברים טריביאליים! ובכן, חוזרת השאלה למקומה, מה מביא עם לפרוץ בעצמו? והתשובה היא שוב – "באין חזון." כשמתבוננים היסטורית בתהליך הציוני של השיבה לארץ אנו רואים שהוא הובל על ידי בעלי חזון, בעיקר החזון הסוציאליסטי. הללו שאפו להקים בארץ חברה חדשה צודקת יותר, לגדל אדם חדש טהור יותר.

מבלי להיכנס לפרטי החזון או גם לדון בצדקתו, מדובר היה במתווה רוחני רב עוצמה, מין דת חדשה (היו שקראו לה דת העבודה) שהובילה וקיימה את התהליך הפיסי של שיבת העם לארץ ישראל, קיבוץ גלויות, וההתיישבות בערים ובכפרים. יוצא, שגם אם היה חזון זה נחלת מיעוט (ואינני מדברת על סוגי חזון אחרים, כגון חזון הגאולה לרב קוק, והחזון המשיחי לאצ"ג), ורוב המשתתפים במפעל הציוני לא היו שותפים לחזון הסוציאליסטי - הוא זה שהניע את גלגליו בסופו של דבר. ככל שהלכו והתגשמו המטרות הפיסיות של הקיומיות של העם, ובמקביל הלך והתדלדל החזון, ואין כאן המקום להתחקות אחר תהליך הדילדול הרוחני וסיבותיו- כך הפך העם והמסגרת הלאומית אותה הקים לתפארת- מדינת ישראל- לחי המת.

חי ואינו יודע בדיוק לשם מה, חי ואינו בטוח בצדקת קיומו, חי ואולי, בעצם, עדיף היה אילו - מת?! ברבות הימים הספידו וקברו את הציונות, וקבלה הצללית הלאומית את השם: פוסט-ציונות, וחמק כל אדם אל חיק האני הפרטי, והפכה הלאומיות למקבץ של יחידים, ומהייעוד של עם ישראל כעם סגולה ואור לגויים - לא נשאר דבר, ולהפך, רק עם בזוי ושסוי בגוים. ואולי עדיין לא אפסה התקווה, וכשם שהמשימה של המאה הקודמת הייתה שלב א' של הציונות - בנייה פיסית של העם והארץ, במאה הנוכחית הגענו לשלב ב' של הציונות- הבנייה הרוחנית של העם היושב בציון.

לשם כך עלינו לחזור אל הנוסחה ממשלי ובהיפוך, לאמור: "באין חזון יפרע עם" – אבל- כשיש חזון יתהווה עם. באין חזון ישתבר עם לרסיסים, ויצא לתרבות רעה שתבאיש את ריחו בעיני העמים, וכשיש חזון- יתחזק עם וייצור תרבות חכמה ונבונה שתאיר לעולם, ושמעו העמים ויאמרו: "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".

מהו החזון לאורו ובכוחו תבנה שיבת ציון שלב ב', קשה לומר עכשיו, בשלב זה נראית לי חשובה יותר קודם כל ההכרה בתפקידו החיוני של החזון בתחייתו של השלד הלאומי. כשהמודעות לצורך בחזון תגבר כמים לים מכסים, אז כבר תייצר לה מדינת ישראל מתוכה בעלי חזון ואנשי מעשה, שיוציאו את עם ישראל מעבדות לחירות רוחנית, ממילא ישוב ויפעם בו הרצון הטבעי לחיים. אז ישבו ישראל לבטח בארצם ולא ישאו עוד כלימה ובוז הגויים, מנוחה ושקט ישררו בארץ ואין מחריד.