יום העצמיות

דוקא כשהאדם שומר על ייחודיותו מחד, אך מבין בעומק שזהותו האישית בעצם שואבת את כוחה וזהותה מזהות הכלל, אזי הוא אדם שלם.

הרב ברוך אפרתי , ד' באייר תשע"א

שלום עליך רבי. אני משרת ביחידת עילית בצה"ל ויוצא מפעם לפעם למבצע מסוכן ביותר בעומק האויב. כל מבצע הוא סיכון גדול בפני עצמו. ביציאה לכל מבצע אני מתכונן נפשית ואמונתית למצב איתם אתמודד, ביודעי כי אצטרך אף להקריב את חיי למען ארץ ישראל בעת הצורך. כדי שאני אהיה מסוגל להקריב את נפשי, אני מוכרח לשכנע את עצמי לרצות למות על קידוש השם. שאלתי היא האם זהו צעד כשר אמונתית לרצות בכל מאודי למות במידה ואצטרך?

בקוראי את השאלה, אני מתרגש שוב. מהיכן מגיעות תעצומות הנפש של אותו לוחם צעיר, המסוגל לשאול את רבו כיצד להתכונן למות על קדושת השם?

אחדד את הבעיה הקיימת לכאורה בשאלת התלמיד.

מדוע בני אדם נלחמים? הם נלחמים על הצלת המנגנון המדיני בו הם חיים. מלחמת אנגליה-צרפת, מלחמת רוסיה-אמריקה, מלחמת אשור-בבל, כולן מוסבות על הצורך של המדינה להשאר שלימה.

ומדוע הפרט הלוחם רואה ערך בשלמות המדינה? מהו הערך במדינה חזקה? האדם הפרטי לוחם עבור המדינה משום ש
האדם הפרטי בישראל הוא שיקוף והבעה של נשמת ישראל, הוא ביטוי של הרצון של כלל האומה, מה שמוגדר בספרי הסוד 'כנסת ישראל'.
המדינה מעניקה לאדם הפרטי את הבטחון האישי, את הסעד הכלכלי, את החיים החברתיים. המדינה היא 'חברת האחריות' של הפרט. היא דואגת לחייו שיהיו נוחים וטובים.

אך אם זו הסיבה עבורה אנו נלחמים, כיצד זה יתכן שהלוחם הפרטי ימסור נפשו בקרב? הרי כל הטעם לצאת לקרב היא על מנת לשפר את חייו הפרטיים, על מנת לשמור על הכסף שלו, על הבטחון שלו. מה גורם אם כן לאדם למסור נפשו הפרטית בקרב? הרי זהו פרדוקס ברור. סיבת המלחמה סותרת את האפשרות למסור את הנפש בגבורה בקרב. שהרי אם הלוחם הפרטי ימות, הוא לא יזכה בתוצאות המלחמה שבגינה יצא- נוחות כלכלית וחברתית.

אם הפרט ימות, טעם יציאתו למלחמה פג. מדוע אם כן למסור את הנפש הפרטית למען הצלחת הכלל?

אמנם, על מנת להבין את הדבר, יש להבחין בין מלחמות הגויים למלחמות ישראל.

אכן במלחמה אישית ופרטית, מלחמה על כסף, משאבים, כבוד וכו', אין טעם למסור בה את הנפש הפרטית. שכן סיבת המלחמה אינה מכריעה את קדושת החיים האישיים והאינטרס שבהם. אך לא כך היא מלחמת מדינת ישראל, מלחמת כלל ישראל.

הדבר יתבהר בתשובתי אל השואל היקר:

"שלום

אשריך שזכית למדריגה הזו של קידוש השם, המוכנות שלך למסור את נפשך למען כלל ישראל ודבר ד´, הוא ערך גבוה מאד.
אשרינו שזכינו לבחורים שכמותך בתוכנו, דבריך נוטעים עוז ותעצומות נפש בכל הקורא אותם, יישר כח.

אכן ישנה כאן סתירה פנימית, ברצון למות על קידוש השם.
שכן עניינה של התורה הוא תיקון העולם הזה, עילוי הכוחות הפועלים בו, ולא הרס העולם, וודאי לא הרס עצמנו.
עיקרה של תורה הוא חינוך האומה והאנושות לתרבות מוסרית יותר,אלוקית יותר, חיה יותר.
אך לפעמים אנו צריכים להלחם למען עידון העולם, כוחות של טומאה ורשע עומדים נגד ד´ ונגד משיחו ישראל, ועלינו להכין עצמנו למסור את נפשנו הפרטית למען חיי נשמתנו הכללית.
ההכנה הנפשית, המנטאלית והרגשית להסתער קדימה במצבי סיכון גבוהים, למען דבר ד´, היא הכנה קשה מאד, אך דע לך שבכוחה לרומם הרבה את המציאות כולה, גם את מי שכלל אינו מודע למה שאתה עושה.
אור הקודש שבך, הדביקות שלך באומה ובד´, פועל בכולנו, מרומם את כולנו, עומד לזכות כולנו.

כיצד תתכונן?
עיין במהות חייך האישיים.
שתי דרכים ישנן להביט על יחסי הפרט ועמו-

הדרך האחת שמה דגש על הפרט. עם הוא אוסף פרטים המאוגדים באינטרס. גישה זו גורמת לכך שהחייל לא ימסור נפשו בקרב שכן האינטרס האישי הגדול ביותר הוא החיים עצמם. דרך זו היא דרכם של רוב הדמוקרטיות הגדולות כיום, ויש בה ערך מסויים, אך בסיסה דל ושפל רוח, ´המדינה היא חברת אחריות גדולה´ עבור הפרטים.

אך דרכה של תורה היא דוקא להיפך, מן הכלל אל הפרט. הפרט אינו מרכיב את הכלל, אלא להיפך, הפרט הוא שיקוף, ביטוי, של נשמת הכלל. העם אינו אוסף אלא אחדות, הבאה לביטוי בכל אחד מעימנו.

על כן כולנו מצווים למסור נפשנו הפרטית למען הכלל ולמען האידיאלים העומדים בבסיס הכלל. שכן הכלל הוא הזהות האמיתית שלנו, השורשית.

גם אם הנפש הפרטית שלנו תכרת, נשמתנו תחיה, ודוד המלך חי וקיים על אף שאישיותו הפרטית מתה מזמן.
גם אם חלילה יקרה למישהו משהו בקרב, הוא יחיה עוד יותר, נשמתו תאיר באור בתוככי נשמת האומה, לנצח.
מי שבורח מלהסתער ולמסור נפשו הפרטית, אכן יחיה עוד כמה שנים כפרט, אך שורש חייו- נשמת הכלל, לא יאיר בו יותר. הוא נכרת מקרב עמיו. מעומק עמו.

לכן המשך להיות עז וישר, דע שיש סיכון במעשיך הקדושים, אך קח אותו תוך הכנה גדולה.

יהי רצון שד´ ישלח מלאכו לפניך, על שחל ופתן תדרוך, תרמוס כפיר ותנין.

בהצלחה, ויהי חלקי עימך"

יש לשים לב אם כן, שמלחמתנו אינה מלחמת הפרט. יותר מכך, חיינו האישיים אינם חיי הפרט.

האדם הפרטי בישראל הוא שיקוף והבעה של נשמת ישראל, הוא ביטוי של הרצון של כלל האומה, מה שמוגדר בספרי הסוד 'כנסת ישראל'.

כאשר תתחדד בנו ההבנה הבריאה הזו, שאיננו אנשים פרסונאלים במובן האגואיסטי ואף במובן האידיאולוגי של המילה, כי אם אברים של אדם ענק ושמו כלל ישראל, או אז, חיינו ישתנו מן הקצה אל הקצה. נהיה מוכנים למסור את הנוחיות שלנו למען הכלל, נהיה מוכנים שלא לקחת שוחד למען טובות אישיות, נהיה מוכנים להפסיד הרבה ברמה הפרטית למען הזהות הכללית של יישוב ארץ ישראל.

חיי האדם שזכה 'להתכלל' (מלשון כלל), הם חיי קודש. חיים למען הכלל. אמנם, יש לשמור מכל משמר לבל ניפול להיות פשיסטים בעקבות הנטיה הזו אל הקודש.

האמת הגדולה הזו- שבישראל הפרטים הם ביטויים של הכלל, ואין הכלל אוסף של הפרטים.
כדי שאני אהיה מסוגל להקריב את נפשי, אני מוכרח לשכנע את עצמי לרצות למות על קידוש השם. שאלתי היא האם זהו צעד כשר אמונתית לרצות בכל מאודי למות במידה ואצטרך?
האמת הגדולה שהכלל הוא הזהות השורשית והנצחית גם של הפרט בישראל, אסור לאמת זו להשמיד את הזהות הפרסונאלית של האדם.

לעיתים קורה שמרוב רצון להיות ביטוי הכלל, האדם מאבד את כליו האישיים.

הוא חי חיים של מישהו אחר, הוא אינו שם לב לנטיותיו האישיות, הרגשיות והקוגנטיביות המיוחדות לו. אדם כזה הוא נטול חיים, לא ישים לב לילדיו, לא ינהג בנחת עם חבריו. הוא פונדמנטליסט, מוחלט. זהו מצב לא בריא לנפש, ולא נכון מבחינה רוחנית ותורנית.

על כן, עלינו לשמור על הבלאנס הנכון בין הפרט והכלל.

אנחנו אנשים פרטיים, עם תכונות שונות ואהבות שונות, דעות שונות ונטיות שונות. עלינו לשמר את השוני, להדגיש אותו. דוקא בשוני הזה בא לידי ביטוי הצד הכללי.

דוקא כשהאדם שומר על ייחודיותו מחד, אך מבין בעומק שזהותו האישית בעצם שואבת את כוחה וזהותה מזהות הכלל, אזי הוא אדם שלם. בבחינת 'כלל, ופרט, וכלל. אי אתה דן אלא כעין הפרט', כפי שאנו אומרים במשנת רבי ישמעאל במידות שהתורה נדרשת בהן. הכלל מופיע בפרט, בכל אחד מאיתנו, בשונות שלנו. השונות מפארת את שכינת ד', היא גורמת למדינה להיות מגוונת, היא גורמת למוסר האלוקי להופיע יותר במציאות. יש רופא ויש קבלן, יש רב ויש גננת, יש עקרת בית ויש אשת היי טק. מתוך כלל המרכיבים, הרואים עצמם חלק מהכלל, צומחת מדינה כראוי.

ביום העצמאות אנו מחברים את הפרט אל הכלל. אנו שואלים 'מהי עצמיותנו?' מי אנו? מהי הזהות שלנו כפרטים וכאומה? האם הזהות האישית היא מרכז האישיות שלי או דוקא הכלל? האם זכיתי להיות אבר של כלל ישראל או אדם צר ומנותק? ביום העצמאות זכינו להופעת שכינת ד' בנו, מלאך ד' בא במחנה צבא ישראל וניצח את מלחמותינו.

מלאך ד' שסייע לנו, היה 'כלל ישראל'. זהו המלאך הגדול מכולם. ההבנה וההפנמה של האומה בשנות חייה המחודשים, שאנו כלל ולא רק אוסף פרטים, שאנו בעלי זהות כלל ישראלית, ולא רק אוסף גלויות וזהויות, הבנה זו היא שנתנה בנו את העוז למסור את הנפש, לגבור במלחמה על אוייב פרטי, הלוחם רק על אינטרסים של מקורות מים וגאוגרפיה כלכלית. הדבקות בזהות הכללית ניצח  את מלחמותנו. אמנם, העליה מהגלות הטמאה והפרטית אל הקדושה  הכלל ישראלית במדינת ישראל היקרה שלנו, אין בה די.

עלינו לשאול גם מהו הייעוד של הכלל?

ביום ירושלים זכינו לכך שמלאך ד', כלל ישראל, הופיע שוב במחננו. צבאנו דרך על במת ההסטוריה בנצחון לא נתפס מול צבאות גדולים. ביום ירושלים התחדד לנו הייעוד של הזהות הכלל ישראלית שלנו. לא די לדעת שאנו לא פרטים אלא חלק מכלל. עלינו לברר גם לאן אנו הולכים.

עלינו לדעת של 'כלל' הזה, לזהות של כנסת ישראל, יש ייעוד. והיעוד הוא ירושלים. הייעוד הוא הבאת המוסר האלוקי לעולם כולו, 'כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים'.

נזכה בע"ה לדעת להיות פרטים, הנובעים מתוך הזהות הכלל ישראלית, עם ייעוד ברור- מלכות ד' בעולם בתורה, במוסר ובחיים סוציאליים קדושים.

חג גאולה שמח.