הציונות כמימוש חזון העצמות היבשות

החזון בנוי באופן מודרג כאשר המתח הפנימי נשמר מתחילתו עד סופו והוא נחשב לאחת מיצירות האמנות היותר מפותחות במקרא.

חן בן-אליהו , ו' באייר תשע"א

חזון העצמות היבשות נאמר ונכתב על-ידי הנביא יחזקאל (ל"ז, 14-1) על רקע היאוש הגדול שאחז בעם ישראל לאחר חורבן המקדש וירושלים (586 לפה"ס למניינם), כאשר העם נמצא בגלות בבל וזקוק מאוד לדברי תמיכה ועידוד. זהו חזון הנחמה הידוע ביותר של יחזקאל ומן הבולטים בספרות הנבואה כולה. חשיבותו הרבה נובעת גם מתוכנו המיוחד וגם מהפרשנויות השונות שניתנו לו, דהיינו האם מדובר בחזון סמלי בלבד או שמא יש להבינו פשוטו כמשמעו ביחס לתחיית המתים באחרית הימים?

החזון בנוי באופן מודרג כאשר המתח הפנימי נשמר מתחילתו עד סופו והוא נחשב לאחת מיצירות האמנות היותר מפותחות במקרא. חלקו הראשון הוא החזון עצמו וחלקו השני עוסק במשמעות החזון ופשרו.

החזון (פס' 10-1)

הנביא פותח בהודעה כי "היתה עלי יד-ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה, והיא מלאה עצמות" (פס 1). כלומר ה' הוא שהוציא בכוח, בכפייה ממש, את יחזקאל לשליחותו. הוא מביא אותו לבקעה מלאה עצמות, עורך לו סיור סביב אותה בקעה ואזי מסתבר שיש בה הרבה מאוד עצמות-אדם והן יבשות מאוד:
הגלות היא הקבר של עם ישראל, ארץ ישראל היא ארץ החיים. שיבת ציון, הציונות והקמת מדינת ישראל הן-הן המימוש המלא של חזון העצמות היבשות והן תחיית המתים המדהימה של עם ישראל
"והעבירני עליהם סביב סביב, והנה רבות מאוד על-פני הבקעה והנה יבשות מאוד" (פס' 2). מן הראוי לציין כבר כאן כי החזון כולו מתבסס על אימרה עממית שהייתה שגורה אצל ציבור הגולים המיואש: "יבשו עצמותינו..." (פס' 11) שהיא המהווה את הציר המרכזי לחזון כולו וכוונתה לבטא את חוסר התקווה והתוחלת של חיי העם בגלות.

"ויאמר אלי, בן אדם, התחיינה העצמות האלה?" (פס' 3). ה' שואל את יחזקאל האם נראה לו שהעצמות הללו יוכלו לשוב ולחיות והנביא עונה כי לפי דרך הטבע עצמות אלה לא יוכלו לחיות, אולם משום שכוחו של ה' בלתי מוגבל ואם אכן ירצה שיחיו, הרי הן יחיו: "ואומר, אדני ה', אתה ידעת!" (שם). בתגובה על דברי הנביא, מצווה עליו ה' לפנות אל העצמות באופן ישיר ולהינבא בשמו לתחיית העצמות האלה תוך פירוט תהליך ההחייאה שלב אחרי שלב, החל בגידים, המשך בבשר ובעור, ולבסוף הרוח: "ויאמר אלי, הנבא על-העצמות האלה, ואמרת אליהם, העצמות היבשות, שמעו דבר-ה'... הנה אני מביא בכם רוח וחייתם... וידעתם כי-אני ה'" (פס' 6-4).

הנביא אומר את אשר צווה ואזי הוא שומע קול שמתגבר ונהיה לרעש הנובע מהתחברות העצמות בעוד כל עצם מתחברת אל העצם שהייתה מחוברת עמה בעבר, כשהגוף היה חי, עד שנוצרו שלדים שלמים: "ונבאתי כאשר צוויתי, ויהי-קול כהנבאי, והנה רעש, ותקרבו עצמות עצם אל-עצמו" (פס' 7). הנבואה לא התממשה עדיין במלואה. אמנם העצמות התחברו לשלדים וניתנו בהם גידים, בשר ועור (פס' 8), אך העיקר טרם התקיים שכן לא ניתנה בהם רוח-חיים והן עדיין מתות! יש כאן אפקט ספרותי של העלאת המתח, השהייה מכוונת לקראת העיקר, נתינת רוח החיים בשלדים: "ויאמר אלי, הנבא אל-הרוח... מארבע רוחות בואי הרוח, ופחי בהרוגים האלה ויחיו" (פס' 9). משום שרוח החיים היא המרכיב החשוב ביותר בתחייה באשר בלעדיה הגופות עדיין מתות, יש צורך בדבר נבואה מיוחד ונפרד ביחס לרוח. הנביא מצווה ע"י ה' לומר לרוח-החיים שתשוב לגוויות מארבע כיווני השמיים, 'כל מקום שהלכו נשמותיהן לשוט לד' רוחות העולם, משם יתקבצו ויבואו' (רש"י), ואזי תשוב הנשימה לגופות המתות הללו והן ישובו לחיות. יחזקאל אומר את אשר צווה, הרוח באה ומפיחה מחדש בגופות את נשמת החיים: "... ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על-רגליהם, חיל גדול מאוד מאוד" (פס' 10). זהו שיא החזון: העצמות נהיו לשלדים ולגופות, ועתה גופות רבות מאוד שבות לחיים ועומדות על רגליהן כאשר סוף החזון מתחבר לתחילתו עם שהעצמות הרבות מאוד והיבשות מאוד (פס' 2), הופכות בסופו של דבר ל'חיל גדול מאוד מאוד'.

משמעות החזון (פס' 14-11)

רק עתה, משהסתיים החזון, מפרש יחזקאל את משמעותו תוך שהוא מצטט את האימרה העממית שעליה ביסס את חזונו: "ויאמר אלי, בן-אדם, העצמות האלה כל-בית ישראל המה, הנה אומרים 'יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו, נגזרנו לנו'" (פס' 11). אם כן, נראה שהעצמות היבשות הן מטאפורה המסמלת את צרותיהם של ישראל ומצבם העגום והשפל בגלות. עד שנת 586 לפה"ס חשבו רבים מגולי גלות יהויכין (598) כי שיבת ציון והגאולה קרובות לבוא. אולם כשנודע על חורבן המקדש והגליית שאר תושבי יהודה וירושלים לבבל, נכנס העם ליאוש עמוק. בתקופת מצוקה זו מדבר יחזקאל על כך שעדיין יש תקווה לגאולה כאשר חזון העצמות היבשות מהווה את פסגת הניסיונות להביא תקווה לעם. הנביא מצטט כאן את העם 'יבשו עצמותינו... ' במטרה לנחמם ולעודדם: אמנם העצמות כאילו 'התייבשו' מרוב צרות, אולם ברצות ה', גם עצמות יבשות ישובו לחיים. דהיינו, יחזקאל משתמש כאן המטאפורה שמקורה בפתגם עממי ועושה ממנה משל לגאולת העם.

יחד עם זאת, יש מפרשים הקובעים כי לא מדובר כאן במטאפורה אלא בעצמות ממש ולפיכך נבואה זו מכוונת לתחיית המתים באחרית הימים, וגם למפרשים אלה יש על מה שיסמכו: "לכן הנבא... הנה אני פותח את-קברותיכם... והבאתי אתכם אל אדמת-ישראל... ונתתי רוחי בכם וחייתם... וידעתם כי אני ה' דברתי ועשיתי נאום ה'" (פס' 14-12). בכן, בפרשנות המסורתית יש מחלוקת עמוקה לגבי השאלה האם 'חזון העצמות היבשות' הוא משל סמלי או שמא יש להבינו פשוטו כמשמעו? ביטויים כגון 'העצמות האלה' (פס' 11) וכן 'הנה אני פותח את-קברותיכם' (פס' 12) בתוספת אמונה מאוחרת בתחיית המתים, הביאו פרשנים רבים לפרש את החזון, פשוטו כמשמעו, על תחיית המתים ממש באחרית הימים (כך רס"ג, מצודת דוד ועוד). אולם פירוש החזון כמשל נראה תואם יותר ועדיף (רמב"ם) שכן לפי פס' 11 החזון כולו מבוסס על אימרה עממית שהיא עצמה בהחלט מטאפורית, דהיינו החזון מבטא את מצבם הקשה של ישראל בגלות בבל ואת גאולתם ושיבתם לארץ ישראל בעתיד. הקברים הם דימוי לארצות הגלות ובפתיחתם, העלאת המתים מתוכם, החייאתם והבאתם לארץ ישראל, מתכוון הנביא לכך שיש לעם תקווה שכן ה' עתיד לגאול אותם ולהשיבם לארץ ישראל. בנוסף לכך, בזמנו של יחזקאל עדיין לא הייתה בישראל אמונה מגובשת בתחיית המתים, בוודאי לא כמו בימי הבית השני, ונראה בהחלט שדווקא חזון זה של יחזקאל הוא שתורם רבות לגיבוש וביסוס האמונה בתחיית המתים.

ובכן, הגלות היא הקבר של עם ישראל, ארץ ישראל היא ארץ החיים. שיבת ציון, הציונות והקמת מדינת ישראל הן-הן המימוש המלא של חזון העצמות היבשות והן תחיית המתים המדהימה של עם ישראל: "מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו".