נכבה הערבית והעצמאות היהודית

זאב בן-יוסף מסביר מדוע עלינו להזדהות עם הנכבה הערבית ומיהם האחראים הבלעדיים לאסון ולעוול שסבלו וסובלים הערבים בארץ ישראל-פלסטין בגין עצמאות ישראל

זאב בן יוסף , י"ב באייר תשע"א

זאב בן יוסף
זאב בן יוסף
ערוץ 7

צריכה להיות הסכמה מלאה בין היהודים לערבים על העובדה שבתקופה שהחלה ביום 15 במאי, בו הוכרז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, לבין 20 ביולי 1949 - היום בו הסתיימה למעשה מלחמת העצמאות - נגרמו סבל ועוול איומים לחלק גדול מהערבים שהתגוררו אז בתחומי ארץ ישראל.

חובה עלינו להזדהות הזדהות מלאה עם הערבים ביום הנכבה במיוחד, על הסבל והעוול שאכן נגרמו להם. כל מי שטוען אחרת, יהיו סיבותיו אשר יהיו – טועה ו/או מטעה אם במזיד ואם בתום לב, מחמת אי הבנה של שורש הסכסוך הלאומי והאנושי בין יהודים לערבים במזרח התיכון.

כדי להבין טוב יותר את שורש הסכסוך ובעיקר – את הגורמים לנכבה ולמצב הסכסוך היום, יש להזכיר תאריך נוסף: 29 בנובמבר 1947, היום בו אושרה באו"מ חלוקת ארץ ישראל-פלסטין למדינה יהודית ולמדינה ערבית. ההנהגה היהודית הסכימה לחלוקה זו, למרות ששטח המדינה היהודית היה קטן בהרבה מהגבולות שנקבעו לבסוף בהסכמי שביתת הנשק מ-20 ביולי 1949, תוצאת המלחמה שפרצה עקב הסירוב של ההנהגה הערבית בא"י-פלסטין להחלטת החלוקה. כל מדינות ערב הזדהו עם הסירוב, כולן גייסו מיליוני ערבים נלהבים שפתחו במלחמת דמים נגד 600 אלף היהודים שישבו אז בארץ ישראל כדי לסלקם מהמזרח התיכון ולהקים מדינה ערבית נוספת בין נהר הירדן לבין הים התיכון.
עלינו לכבד את רגשות התסכול בגין הנכבה ואת השאיפות הלאומיות של הערבים, אבל לעולם לא על חשבון קיום מדינה יהודית בארץ ישראל, וברור שהסכמה לשיבת מיליוני ערבים לתוככי מדינת ישראל משמעותה חיסול המדינה

במהלך המלחמה הקשה הזו נהרגו אלפי יהודים וערבים, רבים מהערבים האמינו להנהגתם שלאחר תקופה קצרה יוכלו לשוב לבתיהם , נטשו אותם מרצון, מפחד או בעל כורחם והיגרו למדינות ערביות סמוכות.

מכאן שהאחראים הישירים והבלעדיים לנכבה הערבית, לאסון ולעוול שנגרמו לערבים הם המנהיגים הערבים שסירובם להחלטת החלוקה הוא שגרם לנכבה.

אילו היו הערבים מפגינים את רגשותיהם המוצדקים מול המקומות בו שוכנים מנהיגיהם בעבר ובהווה, צריך היה להמליץ גם ליהודים בישראל לא רק להזדהות באורח פסיבי עם סבלם, אלא אף לצאת ולהפגין יחד איתם, שכן הסירוב הערבי מעכב גם היום אפשרות של הסכמה כלשהי על גבולות קבע בין יהודים לערבים באזורנו.

אולם מאחר שההפגנות מופנות רק כלפי מי שאין לו שום אחריות על הנכבה הערבית – היהודים בישראל והנהגתם, אסור לנו לצאת ולהביע את ההזדהות שלנו בפועל. זו הסיבה מדוע קיימת התנגדות לנכבה מצד יהודים בישראל.

ביום 10 בדצמבר 2010 פרסם סאיב עריקאת, מראשי הרשות הפלסטינית, זה שביוזמת ג'נבה מוגדר כפרטנר לשלום, מאמר ביומון הבריטי "גארדיאן" תחת הכותרת – "עניין השיבה של פליטי פלסטין", שם הוא כותב: "תקופה זו של הנישול, אשר בפי הפלשתינים היא הנכבה או האסון, היא זרע הניסיון הפלסטיני ומקור זהותנו הקולקטיבית... הפליטים הפלסטינים מהווים היום יותר מ-7 מיליון איש – 70% מכלל האוכלוסייה הפלסטינית. אם יתעלמו מזכויותיהם הלגיטימיות החוקיות ומשאיפותיהם לשוב למולדתם – כל הסכם שייחתם עם ישראל לא יחזיק מעמד".

עלינו לכבד את רגשות התסכול בגין הנכבה ואת השאיפות הלאומיות של הערבים, אבל לעולם לא על חשבון קיום מדינה יהודית בארץ ישראל, וברור שהסכמה לשיבת מיליוני ערבים לתוככי מדינת ישראל משמעותה חיסול המדינה.

מעניין שכבר לפני כשמונים שנה סבר המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי כי על הסכם מרצון עם הערבים בארץ ישראל אי אפשר לחשוב כלל, לא עכשיו ולא בעתיד הנראה באופק, שכן שום יליד בשום מקום ובשום זמן איננו יכול להסכים להתיישבות זרה, והוא רוצה להיות ולהישאר לנצח בעל הבית היחיד. זוהי אשלייה לחשוב, אמר, כאילו הערבים יהיו מוכנים להסכם שלום אם ישוכנעו שהדרישות הטריטוריאליות של היהודים צנועות מאוד ושהערבים ירוויחו מההסכם מבחינה כלכלית ו/או מדינית. עובדה היא שכל עם ילידים נלחם במתיישבים הזרים כל זמן שיש לו לפחות ניצוץ של תקווה להיפטר מסכנת ההתיישבות ולסלק את הפולשים, גם אם כלכלית ופיזית נוח וטוב לו עם העם הפולש. לפיכך – כל ויתור רק יעודד את הערבים לחשוב שיש להם סיכוי לחסל את מדינת ישראל ויניע אותם להימנע מהסכם שלום.

אכן, מסתבר כי דברים אלה נכונים גם היום, למרות כל השינויים והתהפוכות שאירעו מאז באֵזור זה שלנו. כבר אז ראה ז'בוטינסקי בערביי ארץ ישראל עם חכם ונחוש שכמו כל עם נורמאלי היושב על אדמתו מאות שנים ורואה אנשים זרים הפולשים לאדמה זו וחותרים לגזול ממנו את הריבונות עליה, נלחם בכל האמצעים בפולשים כל עוד לא כבתה בקרבו התקווה שיצליח לערער אותם ולסלקם ממה שהוא רואה כנחלתו ומולדתו.

עם זאת, סבור ז'בוטינסקי - ייתכן הסכם עם הערבים, אבל לא הסכם-מרצון. כל עוד לערבים יש אפילו זיק תקווה להיפטר מאיתנו, הם לא ימכרו תקווה זו בעד שום דברי נועם ולא בעד הבטחות מפליגות, והסיבה היא דווקא בכך שאין הם אספסוף אלא עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות מכריעות וגורליות כאלה רק כאשר לא נותרת בידו שום תקווה להיפטר מהמתיישבים, הסביר.

הפתרון של ז'בוטינסקי הוא הקמת "קיר ברזל" יהודי מול הערבים – כוח כזה שאיננו ניתן לערעור על ידי שום השפעה ערבית. לא רק כוח פיזי אלא חוסן יהודי לאומי, הסכמה יהודית כוללת לעיקרון שעד שלא תהיה הבנה והכרה מלאה מצד הערבים שלא ניתן לסלק בכוח את היהודים מהמזרח התיכון – לא יוכל להיכון שום הסכם בינינו לבינם.

כל עוד יש קולות של יהודים המוכנים לוותר על מה שנאלצנו לכבוש בגין הניסיונות לחסלנו, עד כדי סיכון ממשי לקיום המדינה – לא תיתכן הכרה ערבית כזו ולא יהיה סיכוי להסכם.