ובחרת בחיים

תהליך אוסלו הוא הצל של הבגידה-העצמית שלנו. צל הבריחה שלנו מעצמנו. צל בריחתנו מהיהדות.

ד"ר רעיה אפשטיין , י"ט באייר תשע"א

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
כבר בימי אוסלו היו מי שהבינו כי ה"שלום" הזה עוד יביא בכנפיו זרעי הרס ומוות, וש"הדרך לשלום" זוהי דרך להפעלת הר-געש, שבמוקדם או במאוחר יפלוט לבה בוערת. לא מקרי הוא שכל ניסיון לכוון אותה ולהשתלט עליה באמצעות המשחקים והתמרונים הרגילים בפוליטיקה הישראלית, יוצר רושם טראגי-קומי של אי-התאמה מחרדת למצב הקיים ולבעיות האמיתיות לגמרי הנובעות ממנו. נדמה כי המשתתפים במשחק הזה נעדרים כל מודעות למה שמתרחש מתחת לפני השטח: הם רוקדים ריקוד-ליצנים על-פני משטח דק ושביר, המכסה תהום וולקני שכבר החל פורץ; הם, קורבנות אונייה טרופה, מדמיינים שביכולתם עוד להשתלט על הסערה, בעוד שהאמת היא שהם וכולנו נישאים על גלי הים הסוער .

גלי בריחת היהודים מעצמם.

תיאודור הרצל הדגול, החוזה והמתכנן הראשי של הפרוייקט הציוני, החל את דרכו בניסיון להביא את המוני היהודים להתנצרות. אין חדש תחת השמש. על-ידי התנצרות היה הרצל ממַמֵש את רעיון הנורמליזציה היהודית בגרסה עתיקת-יומין, שכן גם הנוצרים הראשונים שהיו, כידוע היטב, יהודים לכל דבר - בחרו להגיע לנורמליזציה בין העמים באמצעות התמוססות והיטמעות, רוחניות וקיומיות, בתוך אימפריה דתית-עולמית חדשה אותה יזמו ו
תהליך אוסלו בא לנקום בנו, בא לזרוק אלינו בחזרה את הסיסמאות לעיל אותן זרקו הישראלים החדשים בפני היהודים שבאו מן התופת.
החלו בבנייתה. הם דגלו בעיקרון "אין רומי ואין יהודי", והסיסמה הזאת נשמרה בשינוי צורה אף עד ימינו בכול מיני אוטופיות בניית עולם חדש אוניברסלי שתאפשר ליהודים לברוח מעצמם.

אותה נטייה עצמה הולידה את קרל מרכס והמוני יהודים-מרכסיסטים, אותו דחף הוביל רבים מיהודי רוסיה להצטרף למהפכה ולבולשביזם, ליישום אותו חלום שאפו אבות המייסדים של מדינת ישראל, לאותו חזון מוקדש ספרו המפורסם של שמען פרס, אב רעיוני ופוליטי של אוסלו ותהליך השלום.

היהודים ממדינת יישום חזון הקומוניסטי שנהפכו לציונים-"סירובניקים" ידעו מניסיונם כי כל חזון אוטופי הופך, תוך כדי ניסיון הגשמתו, לסיוט קפקאי. הם לא יכלו לדעת שבאותה עת בה השלטונות הסובייטיים שולחים אותם לבתי-סוהר משום שמלחמת ששת הימים הרחוקה החזירה אותם ליהדותם, הנה דווקא שם, במדינת ישראל, פותחים חוגי אינטלקטואלים בעלי-השפעה במסע אינדוקטרינציה שתוביל לתהליך הרס שיקבל שמו "שלום". הם אף לא היו מודעים לכך כי הציונות של מדינת ישראל אף היא חזון אוטופי, שאינו נשען על המשכיות קיומו של העם ולא על תורת אבותיו, כי אם על רעיונות מלאכותיים ומופשטים ועל התכחשות להיסטוריה היהודית ולערכים היהודיים האותנטיים. הם לא היו יכולים לדעת שאוטופית בריחת היהודים מיהדותם, עליה בנויה המדינה שנחשבת בעולם למדינת היהודים, עוד תתפוצץ אל פניהם, ויחד עימם אל פניו של עַם ישראל כולו.

היא התפוצצה עם בואו לעולם של תהליך אוסלו.

"קורבנות השלום"

"חיי אדם חשובים יותר מהאדמה"

"עם התקדמות בדרך השלום, הטרור הולך וגובר"

"שלום עושים עם אויבים"

מטבעות לשון אורווליאניות ונוסחאות טירוף אלו צלצלו באוזני יוצאי מדינת האוטופיה הסובייטית באורח מוכּר להחריד. התפרצות האוטופיה גורסת-שלום הבקיעה את קרום המגן שהצליח עד כה לכסות ולאטום את הבעבוע התת-קרקעי של אוטופיית הנורמליזציה הציונית. מילים מתות ומצלצלות טוב בדבר "שלום עכשיו" וחלומות סהרוריים על "מזרח-תיכון חדש" – החלו זורעים מוות ריאלי, מפלצתי ובלתי-אפשרי. מוות של "קורבנות השלום"

"ורוח רעה נודפת מגוויותיהן של המילים המתות" אמר המשורר הרוסי ניקולאי גומילוב. מילים מתות הן מילים המטשטשות ומסלפות את ההבחנה שבין טוב ורע ובין אמת ושקר, מילים שנמחקה באכזריות המשמעות המקורית שלהן.

**

חטא נורא ואיום חוטא מי שמאשים בשואה ובאנטישמיות את היהודים עצמם. אולם הזהירות המוצדקת והמובנת מפני דבר שכזה, לעיתים מונעת מאיתנו מלעשות חשבון-נפש עמוק והכרחי, שבלעדיו נגזרים היהודים שוב ושוב לחזור לאותם מצבי אִיום על עצם החיים. ברור כי הסכנה יוצאת מאויבי ישראל, לא מהיהודים. על היהודים מוטלת אחריות לא על האיום המתמיד הזה כשלעצמו – אלא על הסירוב להפיק לקחים ממנו.

הציונות המדינית באה להעניק פתרון בטוח וסופי לשאלת היהודים – על-ידי הפיכתם לעם ככל העמים. אלא שדרך הנורמליזציה לא עמדה, וכלל לא יכולה היתה לעמוד, במבחן קיומי והיסטורי. כיום מדינת ישראל היא המקום היחיד בעולם בו היהודים נרצחים, באופן מתוכנן ושיטתי, בשל היותם יהודים.

הציונות המדינית צמצמה את שאלת היהדות עד לנושא האנטישמיות בלבד, ואת התשובה לאנטישמיות – רק עד עניין הקמת המדינה. הרצל וההולכים אחריו לא התחשבו בעובדה כי היהדות היא דת, עולם שלם בעל יעוד מיוחד, ולא סתם שבט של אנשים מוזרים שלא ברור מדוע ולמה הם שנוּאים כל-כך על-ידי סביבתם הלא-יהודית. הרצל יצר חזון של המדינה הלאומית-יהודית שתהיה ככל המדינות הלאומיות, והדבר תאם אז בהחלט את רוח הזמן. הוא היה סבור כי קיומה של מדינה כזאת יביא סוף-סוף קץ לאנטישמיות. אך נתברר כי רוח הזמן היא דבר משתנה: כיום מוכן העולם הנאור לקבל את הלאומיות הפלשתינית, אך לא את הלאומיות היהודית. יתרה מזאת, התנגדותו של העולם הפכה בימינו לאנטישמיות שנדמה לעתים כי היא סוללת דרך לקראת שואה שנייה.

התברר כי לא ניתן להבטיח מדינת יהודים ברת-קיימא על יסוד שלילי – היותה אלטרנטיבה לאנטישמיות. אם נקודת המוצא של הציונות והַנמקת זכות ישיבתנו כאן מותנית רק בהסכמת אומות העולם לקיום מדינת-מקלט לעם נרדף, ללא תורה, ללא אמונה, ללא כל זיקה היסטורית, רוחנית ומֵטה-פיסית לארץ זו, לציון, לבית-המקדש, שיהוו הן מקור ויסוד קיום האומה - אז אין לה למדינה כזאת שום אפשרות להתקיים.

ז'אן פול סרטר טען כי הזהות היהודית היא פועל יוצא של יחס האנטישמים אל היהודים. זוהי הגדרה שלילית שנעשית להכרחית במצב בו אינם מתחשבים בעובדה כי מהות העם היהודי הינה בברית עם הקב''ה. כיום מוצאת עצמה מדינת ישראל ממחישה זאת. ככל שמתאמצת היא יותר להתנתק מיהדותה – כך רודפת אותה האנטישמיות הערבית והאירופית. ככל שמוסיפה ומשתדלת היא למחוק מהווייתה את מאפייני היהדות, נלחמת בהחלטיות בכל מה שיש לו ריח יהודי, וככל שמביעה היא נכונות הולכת וגדלה לוותר על כל אשר מגלם את ההיסטוריה היהודית שלה – כך חוזרת יהודיותה ונוקמת בה, באמצעות פצצות תופת ופיגועי דמים, שכול ודמע וכאב ותימהון. וכך השנאה המקפת אותו סביב, משיבה לעם היושב בציון את זיכרונו ההיסטורי, את עברו, את עצמוּתו.

***

שלילת היהודי הישן – הגלותי, הבזוי, שאינו יודע להגן על עצמו מפני האנטישמים – הובילה את ציוני-הנורמליזציה אל החטא הבלתי-נסלח של בוז לניצולי השואה, ואולי אף לקורבנותיה: "כיצד הלכו כצאן לטבח", "מדוע לא נלחמו", "סבון"... השואה אמנם יצרה דחף טראגי להקמת מדינת ישראל. אך השיעורים מן השואה לא נלמדו.

תהליך אוסלו ודם קורבנות השלום הם צל השואה, שאנו רצינו לשכוח אותה,

(וכשחזרנו בנו לכאורה – הפכנו את השואה למין כלי פוליטי במדיניות חוץ ומדיניות פנים).

תהליך אוסלו בא לנקום בנו, בא לזרוק אלינו בחזרה את הסיסמאות לעיל אותן זרקו הישראלים החדשים בפני היהודים שבאו מן התופת.  תהליך אוסלו הוא הצל של הבגידה-העצמית שלנו. צל הבריחה שלנו מעצמנו. צל בריחתנו מהיהדות.

תהליך אוסלו הוא האתגר שמחייב אותנו להחליט מי אנחנו. עם חדש של "יהודים חדשים"? "עם ככל העמים"? או גוי קדוש, עמו של אבינו שבשמים אשר יש לו יעוד נצחי שלא בשר ודם קבעו ויקבעו אותו אלא רק הקב''ה.

ואולי מדינת הנורמליזציה היתה אמורה לקום דווקא כאן, בארץ הקודש, ולוּ על-מנת להקצין ולחדד את הביטוי הסופי, הרה-האבדון, של מגמת בריחת היהודים מעצמם. אולי נועדה היא להביא את היהודים הבורחים מיהדותם דווקא כאן, בארץ ישראל, עד אל הגבול האחרון של חיים ומוות.

אולי היא באמת מתנה לנו מאבינו שבשמים - כדי שנקיים את מצות תורתנו:

ובחרת בחיים...