אוהב הארץ וירושלים

ימים לפני מותו בתאונת דרכים הספיק הרב דסברג לשלוח את מאמרו השבועי לעלון "שבת בשבת".

הרב אורי דסברג ז"ל , כ"ג באייר תשע"א

הרב אורי דסברג ז"ל
הרב אורי דסברג ז"ל
באדיבות המשפחה

על לידתו של רבי חיים חורי מסופר שהוריו היו בתחילה חשוכי ילדים. ניגשו אל רבם רבי משה זקן מזוז וביקשו להתגרש. הרב, בסברו שהסיבה לגירושין היא ריב בין בני הזוג, ניסה לפשר ביניהם, וכך שלחם חזרה לביתם. רק לאחר כמה פעמים שהופיעו בפניו הסבירו לו את הסיבה, והוא שלחם שוב לביתם בהבטחה שאם עד הפעם הבאה לא יסתדרו העניינים הוא יאות לסדר ביניהם גט פיטורין.

אולם הפעם הבאה לא באה, כיון שתוך זמן קצר נולד להם בנם, וקראו שמו חיים. אפשר שמכאן נקבע בנפשו של רבי חיים חורי לעמול קשות על שלום בית. משנתמנה להיות אב"ד בעיר גאבס שבתוניס כמעט שלא היו שם מקרים של גרושין, כיון שהיה משתדל בכל כוחו לפשר בין בני הזוג, והוא הצליח בכך במיוחד מפני שפעמים רבות גילה שהגרושין אינם באים מרצונם ומיוזמתם של בני הזוג אלא מתוך לחץ של משפחותיהם.

מעשה בגביר אחד שהגיע לביתו בליל בדיקת חמץ לברר מה עלה בגורל תביעת הגרושין של אחיו. הרב ענה לו שב"ה עלה בידו להשכין שלום בין בני הזוג. הגביר הגיב באכזבה: "עכשיו נזכרתם?" הרב קם ממקומו והגיב בחריפות: "מה פירוש עכשיו נזכרתם?! אם לא משכינים שלום בערב חג החרות, אימתי כן משכינים שלום? בליל תשעה באב?!" ופעם גילה חתן בליל הכלולות שהכלה הטריה באה ללא נזמי זהב באוזניה, שלא כפי שהובטח על ידי הוריה. בליל הכלולות הוא גירש אותה לרחוב, ושם מצאה הרב מתייפחת בבכי. הרב ביקש מאשתו נזמי זהב שהיו לה, ונתן לכלה, וכך חזר השלום לשרור ביניהם.

רבי חיים חורי עסק בחינוך ובהדפסת ספרים. בצעירותו עבד במקביל ללימודיו כפועל בבית דפוס. ידוע היה באהבתו לארץ ישראל. היה ממייסדיה של אגודת "עטרת ציון" ששמה לה כמטרה את לימוד השפה העברית ועבודת האדמה כהכנה לעלייה ארצה. בעצמו עודד את יהודי תוניס לעלות ארצה, וביתו שימש כתחנת מעבר לעולים בלתי ליגאליים. אך הוא עצמו נשאר בעירו גאבס עד שבני קהילתו יעלו ארצה, ורק בהגיעו לגיל 70 עלה ארצה והתיישב בבאר שבע, ונפטר שם לאחר שנתיים, בכ"ה באייר תשי"ז. בתאריך זה עולים רבים לקברו, בין השאר משום שמעשים מופלאים רבים כרוכים בשמו. והנה אחד מהם:

פעם בנוסעו במונית מהעיר גאבס, בלוויית רבי שמואל עידאן מנהל ישיבת כסא-רחמים, התאחרה השעה והוא ביקש מהנהג לעצור בצד הדרך כדי להתפלל מנחה. הנהג סירב, ולפתע  כבה מנוע המכונית, והנהג לא הצליח להתניע. עד שתימצא התקלה ירדו רבי חיים ומלווהו והתפללו מנחה בצד הדרך. לאחר שסיים את תפילתו, שאל הרב את הנהג הגוחן על המנוע: מדוע אינך נוסע? הנהג השיב שהוא טרם הצליח לאתר את התקלה. אין מה לתקן, אמר הרב, דבר לא התקלקל; היכנס למכונית וסע לשלום. וכך היה, הנהג נכנס למכונית, התניע והמשיך לנסוע כאילו מאומה לא קרה.

"וראה בטוב ירושלים". הגמ' (ברכות טז,א) אומרת שפועלים רשאים לקצר בברכת המזון ולחתום את הברכה הראשונה בברכת הארץ (השניה). התוספות מבארים שאע"פ שברכות אלו הן מדאורייתא, מ"מ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. רעק"א מקשה מהגמ' (להלן מו,א), המוכיחה שברכת הטוב והמטיב (הרביעית) אינה מדאורייתא מכך שהפועלים מבטלים אותה - ואולי היא מדאורייתא וחכמים עקרוה כפי שבכוחם לעשות? הר"ח חורי תירץ שחכמים השתמשו בכוחם לצרף ברכות (לחתום את הברכה הראשונה בשניה), אבל לא לבטל ברכה; ומכאן שהברכה הרביעית שאותה ביטלו אינה מדאורייתא (דרך-חיים). ואכן, מדוע לא צירפו חכמים את ברכת הטוב והמטיב לברכה השלישית, ברכת ירושלים? צ"ל ששתי ברכות אלו אינן ניתנות לצירוף, כיון שבברכה הרביעית מודים על קבורתם של הרוגי ביתר, וכשמברכים על בנין ירושלים אין לערב בכך דברים עצובים. "וראה בטוב ירושלים".