ירושלים כעובר מת

זו אינה חכמה גדולה לדפדף במה שנקרא בציניות רבה 'אלבומי הניצחון'. שהרי אסור לנצח ולעיתים יש לבקש סליחה על עצם קיומך.

ד"ר גבי אביטל , כ"ו באייר תשע"א

ד"ר גבי  אביטל
ד"ר גבי אביטל
צילום: ערוץ 7
בשבועיים הקרובים יתערבבו להם התאריך העברי וזה הלועזי ביחס למלחמת ששת הימים. השבוע לפני 44 שנים. משהו מתרחש באוויר בימים האלה המוליך אותנו אל המקורות. שהרי, די מעניין להבין כיצד קורה שבימים האלה צעדות של ערבים אל הגדר ומחוצה לה מלוות בדגמים של מפתח, לא אל הבנק או אל ההצלחה, אלא פשוט אל הבתים ההם המובטחים לערבים האומללים הללו במשך 63 שנים: ביפו, בטבריה, בחיפה ובתל-אביב. ללא הנחות.

זו אינה חכמה גדולה לדפדף במה שנקרא בציניות רבה 'אלבומי הניצחון'. שהרי אסור לנצח ולעיתים יש לבקש סליחה על עצם קיומך. מזל שהיה לנו את אפרים קישון המיוחד שבציוריו הכיל את חוכמת כל האנציקלופדיות יחדיו. "סליחה שניצחנו" אמר וקיפל בשתי מילים את מה שמרגישים רבים מאוד מאזרחי ישראל. לא. לא הפרשנים. אלה, על-פי עיתון 'הארץ', אשר לפי סקר שנערך בשבוע שעבר, ראש הממשלה נהנה מעלייה חדה בתמיכה בו, לא מוערכים בפרשנויותיהם על-ידי הציבור.

אז הלכתי אל מאמר מערכת של אותו עיתון, מהתאריך 1.6.1967: "בל נטעה. אנו נתונים במערכה, אם לא על קיומנו הפיזי, הרי על חיינו כעם הבוטח בעצמו והמכבד את עצמו. התחושה של ביטחון וכבוד עצמי, תחושה זו המשווה את הטעם המיוחד לחיים יהודיים בישראל, היא הנתונה בכף המאזניים. ואם היא תאבד לנו במערכה שאנו נתונים בה, ספק אם נוכל, ואם יהיה כדאי, לקיים את נוכחותנו הפיזית בארץ זו. ומן הראוי שנהיה מוכנים – אם תגיע השעה לכך – להסתכן למען עתידנו בארץ הזאת, כשמוכן היה גמאל עבדול נאצר לסכן למען לא יהיה לנו עתיד."

אין ספק שכותב מאמר המערכת באותם הימים היה ער עד מאוד לרוח המלחמה שנשבה בתחילת הקיץ ההוא. גם כותב
כיצד זה שארבעים וארבע שנים מנסים למכור לנו ולעולם מרכולת כה עלובה בדבר עם פלשתיני הַכָּמֵה למדינה עצמאית בה ינהל את חיי הרוח העשירים, את חיי התרבות המופלאים את חיי הכלכלה, בקיצור עוד אומה בנוסף לעשרים ושתיים שיש לנו מסביב.
שורות אלה מילא שקים בחול ואף ישב במקלט ומסביב פגזים סוריים. בודאי שעורך הארץ היה מודע למה שנשיא סוריה, ד"ר נור אל-דין אל-אתאסי אמר בתאריך 17 באפריל 1967: "בעיית שחרור פלסטין היא בעיה הגורלית של הערבים שלמעשה היא הגורם המצדיק את קיומם. סוריה לא תיעצר ממשימתה ההיסטורית... כל הנשק שברשותנו שייך לכל ההמונים הערבים והוא יוגש לכל מי שיבקשו. אנו מדגישים כי אין אנו יכולים להיות אלא עם פידאיון הערביים ואנו מוכנים למערכה זו, יהא אשר יהא המחיר ויהיו הקורבנות אשר יהיו, כי זהו צו השעה שלנו וזה יסוד קיומנו."

הנה כי-כן, צעדנו כמה צעדים בתהליך מילוי הפסיפס הלאומי לפני המלחמה. אנחנו יודעים מה אמרו הסורים והמצרים, אנו יודעים מה שאר מדינות ערב החליטו לגבי הערבים בפזורה, כולל יהודה ושומרון שהיו בשליטת ירדן. מעניין לדעת מה היתה עמדתה של 'ידידתנו הגדולה מעבר לים', אמריקה. ביומה השני של המלחמה, בין תיאורי הקרבות ותצלומי טנקים מפויחים, נמצא המקום לבחינת היחס הקריר מאמריקה, וזאת עוד לפני ההפצצה השגויה על ספינת הריגול האמריקנית 'ליברטי'. כך נאמר בעיתון 'הארץ', 7.6.67: "ימי המשבר השאירו טעם רע בפה בגלל העמדה האמריקנית. מאז החל המשבר במזרח התיכון גילה מיניסטריון החוץ עמדה נוקשה כלפי ישראל. כמה מן הפקידים הגבוהים אף היו מפיצים נוסחות עוינות. רבים הופתעו מעמדתו של מיניסטר החוץ, דין ראסק, שהתבטא בהזדמנויות שונות בצורה בלתי אוהדת – אם להשתמש בלשון רפה – כלפי ישראל."

לקרוא ולהאמין. הים אותו ים וגם הפליטים. אמריקה עם נשיא לבן בדיוק כמו זו עם הנשיא השחור. העולם הערבי מנצל באופן אכזרי את מעמדם של הערבים אשר ברחו ואשר גורשו במלחמת העצמאות על-מנת להנציח את הסכסוך. שטחים כבושים כביכול לא עניינו את רוצחי הסופר יוסף חיים ברנר בשנת 1921, לא השחוטים בתרפ"ט ולא אלה בפרעות 1936 ו-1939, ובמעלה העקרבים, בעצם מתי לא?

אם כך, כיצד זה שארבעים וארבע שנים מנסים למכור לנו ולעולם מרכולת כה עלובה בדבר עם פלשתיני הַכָּמֵה למדינה עצמאית בה ינהל את חיי הרוח העשירים, את חיי התרבות המופלאים את חיי הכלכלה, בקיצור עוד אומה בנוסף לעשרים ושתיים שיש לנו מסביב.

ארבעים שנה השמאל אומר גבולות 1967, כלומר אלה שירושלים היא כעובר מת בקרבם, הערבים משיבים גבולות החלוקה אל הים, השמאל אומר שלום תמורת שטחים, הערבי משיב לו גם יפו וגם חיפה. השמאל מדבר על עם פלשתינאי ביש"ע, הערבי משיב לו עם אחד בלב אחד, כולל פליטי צור דמשק וצידון. השמאל דורש הפוגה הערבים משיבים מלחמה. "קול ישראל" ו"גלי צה"ל" מדברים על 'הגדה המערבית', רדיו רמאללה משיב להם 'שתי גדות לירדן', זו שלהם זו גם כן. מעין דו-שיח של חרשים.

הדף היה מסמיק ממבוכה לו הייתי ממשיך בציטוטים מעיתון 'הארץ', כמו למשל, אבא אבן שדיבר על אווירת הכיליון שריחפה מעל הארץ. איתן הבר היה אז במיטבו: "נהרסו בתים בקלקיליה? גם בגוש עציון נהרסו בתים. פליטים נעים בדרכים? כזה הוא גורלו של עם שביקש להכחיד אותנו" (ידיעות אחרונות, 6.6.67).

מי השתנה? המציאות או אלה שהכתיבו אותה? על דבר אחד כנראה שלא יהיה ויכוח: לא הימין ישכנע את איש השמאל, אלא המציאות, זו שהייתה וזו שהינה: המפתח אל הבתים המסומנים בשטחים הכבושים – שייך מוניס ועין-ח'וד.