פיתוח האינדיבידואל כהכנה לאחדות

נראה, שהיישום הראשון של האחדות צריך לבוא מראשי העם. אולי כדאי שבלכתנו לברכת-הכהנים בכותל בחג הקרוב, נצרף אלינו גם את חברי הכנסת של "האיחוד הלאומי" ו"הבית היהודי".

הסופר הרב יוסף אליהו , א' בסיון תשע"א

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

לקחים מעשיים מברכת-הכהנים המופיעה בפרשתנו

בפרשת "נשא", פוגשים אנו פסוקים חביבים שנעים לשומעם מדי בוקר: "יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחֻנך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" (במד' ו, כג-כו).

השאלה הגדולה היא: מה עושה ברכת הכהנים בספר "במדבר"? הלא מקומה הטבעי הוא ב"ויקרא", ב"תורת כהנים", המרכז את כל דיני העבודה והכהנים! עיקרה של ברכת כהנים הוא במקדש, בצמוד להקרבת התמיד, ושם היא אף נאמרת בהזכרת השם המפורש (תמיד ז, ב). הקושיה קשה שבעתיים, לנוכח דברי רש"י בפרשת "שמיני", על האמור ביום חנוכת המשכן: "וישא אהרן את ידָו אל העם ויברכם" (ויק' ט, כב). ביאר רש"י: "ויברכם - ברכת-כֹּהנים, 'יברכך', 'יאר', 'ישא'". היינו: הפעם הראשונה בה בירך כֹּהן ברכת-כהנים, רמוזה בחנוכת המשכן. והשאלה היא: מדוע רק רמוזה!? שייכתב בפירוש, שאהרן נשא ידיו "אל העם ויברכם - יברכך ה' וישמרך וכו'"! מדוע 'לגזור' את מה שאמר בפרשת "שמיני", 'ולהדביק' בפרשת "נשא"?

ואכן לגודל הקושיה, מחדש הרמב"ן שמה שבירך אהרן את העם בפרשת "שמיני", היה מִצווה לִשעתה; לאותו אירוע של חנוכת המשכן. ואילו כאן, בפרשת "נשא", "ציווה לְדורות לאהרן ולבניו [לברך את העם], ופירש [כאן את נוסח] הברכה שיברכו אותם [לדורות]". הרמב"ן אפילו מפקפק מעט, אם אכן הברכה שבירך אהרן בחנוכת המשכן, היתה בַנוסח המוּכר לנו של ברכת כהנים. כי קשה לו: היתכן שבירך בחנוכת המשכן, בְּנוסח המופיע רק בספר "במדבר"?!

ועוד קשה לנו: אם ראה הכתוב שלא לכותבהּ ב"שמיני" - מדוע דְּחאהּ דווקא לפרשת "נשא"?... ואם כבר הואלנו להקשות עד כה, נשאל אך הפעם: ומדוע שְׁתלהּ ב"נשא", אחרי פרשת הנזיר?

- נראה להשיב באופן זה:

מהו הנושא העיקרי בכל מה שנכתב מתחילת "במדבר"? - הבדלה. המניין שבתחילת "במדבר", שונה מאוד מהמניין הקודם שנערך חצי שנה קודם, בפרשת "כי תשא". שם תרם כל אדם מחצית-השקל, וכל המטבעות נאספו יחד ונספרו; איש לא ידע בתום המניין כמה מונה כל שבט לבדו...! הפרטים – נבלעו בסכום הכללי.

לעומת זאת אצלנו, בתחילת "במדבר", מתגלה לראשונה כל יחיד בישראל כִּיחידה בפני עצמו: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל, למשפחֹתם, לבית אבֹתם, במספר שמות..." (במד' א, ב), ומפרשי המקרא מצביעים על חמישה הבדלים בין מניין זו לקודמו:

א. "לְמִשְׁפְּחֹתָם' - דע מניין כל שבט ושבט"! גם בְּמניין זה הביא כל אדם מחצית-השקל - אך הפעם הניח אותה משה בִכלי מיוחד לבני שבטו של אותו אדם... (רמב"ן שם, יח).

ב. הבדלה עדינה יותר: "...'לבית אֲבֹתָם' - מי שאביו משבט אחד ואִמו משבט אחר, יקום על שבט אביו" (רש"י).

ג. יחוד נוסף: בַּמניין שבתחילת "במדבר" ניצב כל אדם לפני משה ואהרן ואמר את שמו, שם אביו, ושם משפחתו, ואף הביא עמו ספרי יוחסין של שבטו. היינו: כל יחיד עמד ודיבר באופן אישי עם שני המנהיגים הגדולים, משה ואהרן (רש"י לבמד' א, יח. רמב"ן שם, יח,וְמה).

ד. תוספת חידוש במניין זה: "ואִתכם יהיו איש איש לַמטה" - כשתִּפקדו אותם, יהיו עִמכם נשיא כל שבט ושבט" (שם א, ד, ורש"י). כי מיד בסמוך יצטווה כל שבט לחנות במקום מסויים סביב המשכן, ולכל שלושה שבטים יהיה דגל מיוחד - לכן היה כל נשיא צריך להכיר את אנשיו; "לידע מי ומי ההולכים וחונים על דגלו" ("כלי יקר" שם).

ה. יחודו והבדלתו של שבט לוי מכל ישראל. במניין שבפר' "במדבר" לא נכלל לוי עם כל העם אלא נִמנה לבדו (במד' א, מט). לוי הוא "לגיון של מלך", חשוב מכולם, ולכן ימָּנה בפני עצמו. ולא מבן עשרים, כי אם מבן חודש (שם ג, טו). גם אופן הספירה של בני לוי, היה שונה ומכובד מהשאר: "הלך משה ועמד על פתח האֹהל" של כל משפחת לויים, "והַשכינה מקדמת לפניו, ובת-קול יוצאת מן האהל ואומרת: 'כך וכך תינוקות יש באהל זה'" (רש"י שם, טז).

יחוס והעדפה אלה של לוי, הודגשו מכאן ואילך באופן קבוע: הקב"ה חילק את כלל ישראל לשלוש מחנות:

א. מחנה שכינה, הוא אוהל מועד, המשכן עצמו;

ב. מחנה לְויה - הלְויים לבדם חונים סביב אוהל מועד כטבעת;
אולי כדאי שבלכתנו לברכת-הכהנים ההמונית, הנערכת מדי רגל בשריד קודשנו, לא נשכח לצרף עִמנו בחג הקרוב גם את כל חברי הכנסת של "האיחוד הלאומי" ו"הבית היהודי"?

ג. מחנה ישראל - שאר השבטים חונים בהיקף גדול סְביב מחנה לויה. ככל שהמחנה קרוב יותר למשכן הריהו קדוש יותר, ויש לשלח ממנו את הטמאים, איש כדרגת טומאתו (במד' ה, א-ד, וברש"י).

במִלים אחרות: עם ישראל כולו, עובר מתחילת "במדבר" תהליך של הפְרטה והדגשת הפרט. לכל אדם, לכל קבוצת אנשים, יש מסגרת מִשלה, מקום משלה בְמערך השראת השכינה, ויעוד ותפקיד משלה. ויוצר נפש האדם ראה, שכך נאה לבריותיו. שמֵּחד, כל אדם רוצה להרגיש שאינו "עוד אחד" מִני מאות-אלפים, כי אם יחיד ומיוחד שהעולם יהיה חסר בלעדיו. אך עם זאת, עדיין אין 'כל העדה קדושים' במידה שווה! לכן יש להפקיד את עבודת הקודש בידי הנעלים יותר - אותם שלא חטאו בעגל לפני 8 חודשים! - ולהדגיש את היותם מורמים מעם. הן לצורך שבט לוי עצמו - כדי שיכיר בחשיבות תפקידו - והן לצורך שאר העם; לשמש להם מופת ודוגמה לשאוף עוד ועוד אל הקודש.

אלא שראה הקב"ה את הבעיה שתתעורר בַּמצב החדש: כל הבדלה - יוצרת תחושת קיפוח. הלא זה עתה יצא העם מגלות נוראה במצרים, שבעקבותיה הזהירו חז"ל "לעולם אל יְשנה אדם בְּנו בין הבנים"... (שבת י:). השוני בין בני אדם, הוא שורש הקנאה והשנאה. ואף שהחלוקה שהִזכרנו נעשתה בידי הקב"ה והיא לטובת האדם - פשוט הוא שבשלב ראשון, כל עוד אין בני האדם מתוקנים דיים, תגרום ההיבדלות לְקנאה ולמחלוקת.

וכך אכן אירע, לצערנו: העם ישב למרגלות סיני כשנה שלמה (מר"ח סיון בשנה הראשונה, עד כ' אייר בשנה השנית) ולא היתה ביניהם כל מחלוקת! (מעשה העגל לא נבע ממחלוקת בין השבטים). אך ברגע שעמד כל אדם על חשיבותו האישית בַּמניין שנערך בתחילת אייר, ומאידך הוּרם שבט לוי והובדל מכל ישראל – החלו תוך זמן קצר הטְּרוניות והמחלוקות: בכ' באייר נסעו כסדר הדגלים החדש, כמבואר בפר' "בהעלותך", והנה הכתוב מעיד מיד: "וַיסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני, וַישכֹּן הענן במדבר פארן" - אומר רש"י: "קִברות התאווה במדבר פארן היה, ושם חנו ממסע זה" (במד' י, יב). כלומר, מיד בתום המסע הראשון בו נסע יהודה בראש, דן באחרונה, והלויים באמצע – חנו מתוך תרעומת על קשיי-הדרך (רש"י שם יא, א), על "מי יאכִלנו בשר" (שם, ד), על עסקי עריות שנאסרו להם (שם, י, ורש"י), ובמהלך שלושת החודשים הבאים כשלו בשתי צרות חמורות ששורשן בנגיעה-אישית: מעשה המרגלים ומעשה קֹרח. קֹרח קינא בכבודו של אהרן, ובעיקר בכבודו של אליצפן שנִּתמנה לִנשיאות משפחת קהת (במד' ג, ל), וגם כִּשלון המרגלים מוסבר ("מסילת ישרים" פי"א, ומקורו בזהר ג, קנח.) בכך שאותם נשיאים חששו להפסיד את מִשרתם וכבודם, בבואם לארץ.

היינו: "קִנאת איש מֵרעהו" - כפי שהתבטא שלמה המלך - היא אמנם ה"מנוע" לכל "כִּשרון המעשה" (קהלת ד, ד), לכל פיתוח והתקדמות בעולם - אך יש לתת את הדעת שלא יווצר כתוצאה מכך פער חברתי ואישי. פיתוח האינדיבידואל היהודי חייב להגיע לשיא כזה, בו יובן שאחדות ישראל היא העיקר! שכולנו חלק ממערכת אלקית מופלאה, שאושרנו ואושר כל העולם תלוי בתיפקודה המאוחד.

לכן דווקא כאן, בפרשת "נשא", אחרי סידור הדגלים והמחנות (שוני חברתי), ואחרי פרשת הנזיר – הוא האיש שבחר להבדיל עצמו ולהתקדש גם במותר לו (שוני אישי) – ציווה הקב"ה לַכהנים "לברך את עמו באהבה"! בברכה המסיימת ב"שלום" השקול כנגד הכל. ונמצא הקב"ה כאומר: בנַי, הלוואי תחול עליכם כעת ברכתי... מי יתן ותדעו להישמר מִנגע הקנאה, המחלוקת והפירוד.

***

חיפשתי מסקנה מעשית לרעיון זה, ואז חשבתי, שבעצם הרי הכל רמוז בתורה (תענית ט.); גם המסקנות המעשיות ויישומן, ודאי רמוזות בתורה. עיינתי: מה מופיע מיד אחרי ברכת הכהנים? – פרשת הנשיאים המקריבים בחנוכת המזבח (וגם כאן ראוי בהחלט לשאול: מדוע לא נכתבה במקומה, בפרשת "שמיני"!). – נראה, שהיישום הראשון של האחדות צריך לבוא מראשי העם. אותם נשיאים שלכל אחד שבט משלו, "פלוגה" משלו, מקריבים כל אחד את קורבנו המיוחד, ורק באחדות זו נחנכת עבודת ה'. 

אז אולי כדאי שבלכתנו לברכת-הכהנים ההמונית, הנערכת מדי רגל בשריד קודשנו, לא נשכח לצרף עִמנו בחג הקרוב גם את כל חברי הכנסת של "האיחוד הלאומי" ו"הבית היהודי"?

יחדיו נתייצב, נרכין ראש, ונכוון מעומק הלב לַברכת הא-ל החפץ יותר מכל, באחדות בניו השונים והמגוּונים.