צ'וּפְּצִ'יק או פָּקְפָּק?

הרודנים בישראל, אולי בכל ארצות המערב, שייכים בדרך כלל לסוג החכם. הם מבינים שככל שהצ'ופצ'יק התורן מתלהם ביתר קיצוניות, כך הוא יעיל יותר.

אהוד טוקטלי , ז' בסיון תשע"א

אהוד טוקטלי
אהוד טוקטלי
ערוץ 7

כל בר-דעת יודע שהחלק החשוב ביותר של סיר הלחץ הביתי הוא הצ'ופצ'יק שעל המכסה - אותו שסתום קטן המווסת את לחץ הקיטור בתוך הסיר. אלמלא אותו שמיצ'יק מופלא, היה הסיר כולו מתפוצץ ומרסס את תכולתו המבעבעת על קירות המטבח ופרצוף הטבח כאחד.
  
אז אני צ'ופצ'יק כזה.
   
אני לא יחיד ומיוחד במעמדי כשסתום לחץ. אמצעי התקשורת של העידן החדש זרועים צ'ופצ'יקים ושמיצ'יקים למכביר. אלא שרובם לא יודעים שהם צ'ופצ'יקים של סיר לחץ. הם מאמינים בלב שלם שמאמריהם וטוקבקיהם חושפים את עוולות הממסד, פוקחים את עיני הצבור לאור ערכים נשגבים ומתקנים את העולם. אילו רק היה המון העם מקשיב להם, כמובן.
   
האמת העגומה היא שגדודי הכתבנים והטוקבקיסטים ממלאים תפקיד הפוך: הם מסמאים את עיני הצבור בפנטזיות תמימות, פולטים קיטור שהצטבר בזירה הצבורית וממרקים את נפשות ההמון בקתרזיס רגעי, המרגיע את מצוקת הנתינים ומניח להם לקבל את המציאות כמות שהיא. משטר חכם מטפח שסתומים כאלה. משטר גאון יכול אפילו לשלם לצ'ופצ'יקים על שירותי שחרור הלחץ שלהם. משטר אידיוט מנסה להשתיק אותם ומקבל במקומם ככר כמו טיאנאנמן או א-תחריר.
   
הרודנים בישראל, אולי בכל ארצות המערב, שייכים בדרך כלל לסוג החכם. הם מבינים שככל שהצ'ופצ'יק התורן מתלהם ביתר קיצוניות, כך הוא יעיל יותר. שליטי 'החברה החופשית' מבינים שעדיף לתת לכל אחד לדבר, כי בין כה וכה אף אחד לא מקשיב. כאשר טוקבקיסט מסתער על השליטים הנבובים, הוא מנציח למעשה את מעמדם במוקד תשומת הלב של קוראיו. המיעוט השליט בחברה הגלובלית יודע שהסיכון המירבי הוא שבעלי זכות הבחירה יחליפו בובת פוליטיקאי אחד במריונטה צבורית אחרת. אך השיטה השלטת וחוג היחסנים המפעיל אותה - ימשיכו לשלוט לנצח.
    
אז מה עושים - שואל את עצמו שסתום ממוצע שכמוני - יותר טוב לשתוק ולא למחות לפחות?
   
אז זהו שלא. יש דרך אחרת. צריך להחליף את הצ'ופצ'יק בפקפק.
   
שיטת הפקפק
  
אולי מיותר להסביר לקורא הישראלי שהפקפק אינו אלא גנרטור קטן, המייצר חשמל בתנאי שדה או במצבי חירום. לכל בית בישראל צריך שיהיה פקפק משלו. אפשר לאמץ גם פתרון אנרגטי אחר, כל עוד שהוא אינו תלוי ברשת הארצית. וזאת כמובן רק הכותרת. כל בית בישראל (וכנראה גם בארצות הים) צריך לארגן לו מחסן מצרכים ומאגר מים לשעת חירום, ואם אפשר - גם פתרון תקשורת עצמאי. 
   
שיטה שלטונית הרומסת את חרותו וזכויותיו של הפרט יכולה להמציא תירוצים פוליטיים כביכול, בדיוק כפי שהיא יכולה לתמרן מערכות כלכליות בשיטות מובהקות של הונאה וגזל

שיטת הפקפק עשויה לבנות מציאות אחרת בחברה הפוסט-מודרנית. האזרחים הנתונים כיום לחסדי החונטה של השלטון וההון, יכולים בהחלט לשחרר את עצמם מעול הממסד הארצי והגלובלי. ראינו בשנים האחרונות אלפי אזרחים מאבדים את בתיהם ומחייתם. ממשלה בישראל עקרה במהלך קר ומחושב אלפי אזרחים ישרי דרך מבתיהם הפרטיים שנרכשו כדת וכדין.

 בארצות המערב אנו רואים עד היום רבבות אזרחים שבתיהם הפרטיים מעוקלים על ידי בנקאים שסרחו ומקומות עבודתם קורסים באשמת אילי הון שכשלו. אין אלו שתי תופעות שונות כפי שרוצים שנאמין. שיטה שלטונית הרומסת את חרותו וזכויותיו של הפרט יכולה להמציא תירוצים פוליטיים כביכול, בדיוק כפי שהיא יכולה לתמרן מערכות כלכליות בשיטות מובהקות של הונאה וגזל. המניע לשניהם זהה: תאוות בצע, שררה, עוצמה ועוד יצרים אפלים שלא נפרטם כאן.
   
בלי 'הפרד ומשול', אי אפשר לבצע פשעים נכלוליים מן הסוג הזה. כאשר באים המעקלים לביתו של מסכן אחד, מציצים השכנים מחלונותיהם ומנידים ראש. לא מן הנמנע שישנן גם כמה נשמות טובות השמחות למראה השכנים העניים המסולקים מן הרחוב היוקרתי. וכך היה גם בתשס"ה בישראל. כאשר באו גדודים של לובשי שחורים לעקור אזרחים ולהרוס ישובים פורחים בחבל קטיף, היו בישראל כאלה שהנידו ראש בצער, אחרים התקשו להסתיר את עליצותם האידיאולוגית-כביכול, ורוב אחיהם של הפליטים החדשים הזמינו בטלפון פיצה וצפו בשקיקה בהפקות השעשועים המטומטמות של ערוצי האוליגרכיה.
    
השמחים והמתעלמים בכל אירוע כזה לא היו יכולים לשמוח או להתעלם, אילו הבינו שהם צופים בקדימון של אסונם האישי. משטר שיכול לגרש קבוצה אחת מהבית, יעשה זאת גם לכל אדם אחר, אם רק ישתכנע שזה האינטרס שלו. משום כך, צריך כל אדם שפוי בכל מקום בעולם להכין את עצמו ואת יקיריו ליום הדין שבוא יבוא.
    
ההכנה הראויה אינה קשורה בשום פנים ואופן למנטליות של קבוצות הזויות הצוברות נשק ומתבצרות בהרים נידחים. קבוצות כאלו רק מזמינות מתקפה של תותחים ומטוסים, וכבר ראינו את הסרט הזה כמה פעמים. התסריט המציאותי כולל סנקציות הרבה יותר פרוזאיות מצד השלטון. המלודרמה הדוחה שהפיק אריאל שרון בגוש קטיף נועדה ליצור טראומה מרתיעה בצבור הרחב. באופן מעשי, יכול היה שרון לתת פקודה לכוחות צה"ל פשוט להסתלק מן השטח, לנתק את זרם המים, אספקת החשמל, קוי התקשורת וכל צרכי הקיום של התושבים. הרי רובם היו מתקפלים בעצמם ומפנים את השטח בקול דממה דקה. אותו תסריט בדיוק יכול להתרחש בכל עיקול של בית בחו"ל. לא צריך לפנות בכח, רק לנתק מעורקי החיים המודרניים.
   
והפקפק הוא הפתרון.
  
הסוד הקטן
   
האזרח החופשי צריך ליצור מצב שבו יוכל להגיד לממסד: לכו לשלום, אני לא צריך טובות. אם מהפכה תודעתית ופרקטית כזאת תתרחש בחדרי-החדרים של רבבות מעונות פרטיים ברחבי הארץ, יעמדו הרשויות בפני אזרחים העשויים לסרב לתכתיבים שרירותיים של הכת השלטת. אם האזרח הקטן לא יהיה תלוי לחלוטין במערכות ריכוזיות, אלא רק בקבוצות מתנדבים וקהילות קטנות, יתכן שגם ילמד לתבוע את זכויותיו וחרותו ללא מורא.
  
יש כאן עוד סוד קטן, המוצנע היטב על ידי בעלי העוצמה: פקפק זה חוקי וגם משתלם בכיס. אין שום איסור בחוק להכין בבית מחסן לשעת חירום, לאגור מים, להכין מערכות חיים עצמאיות ולהשתמש במשאבים חסכוניים וידידותיים לסביבה. לא צריך מחאות בכייניות, פסול ומזיק לנקוט באלימות או לעבור על חוקי המדינה - עדיף פשוט להתבגר ולהיות עצמאי ואחראי.
   
לא רק שהדרך הזאת טובה לפרט, אלא שגם החברה והמדינה יכולים לצאת נשכרים מהחסכון והיעילות של הפרטים. אפילו מבחינה בטחונית יש כאן מעלה גדולה: בעידן שמערכות החיים ריכוזיות וממוחשבות, גובר הסיכון למתקפה על רשתות המיחשוב ושיתוק כולל של המדינה. מול סיכון זה, ביזור ועצמאות של מערכות קטנות ופרטיות עשוי להעניק הגנה ובטחון משופרים. הביזור הזה עשוי לשפר גם את מוכנות החברה לקראת אסונות אחרים לא-עלינו, כי שום ממשל מרכזי לא יבוא לעזרת האזרח הקטן אם חלילה יזדקק לו באמת. בלי אחריות וחופש אישי, החברה שלנו אינה באמת חופשית.
  
ואז, מי שהפקפק לא יספיק לו - מוזמן להמשיך ולקטר כמו הצ'ופצ'יק של סיר הלחץ.