התורה משולה לבת-מלך ש'נישאה' לישראל - ובפרשתנו דוגמה להתייחסות האשה ל'בעל' שכשל.

"וידבר ה' אל משה לאמר. שלח לך אנשים ויתֻרו את ארץ כנען".

מי שלמד גם את חומש "דברים", מתקשה מיד: והרי משה הוכיח את העם בפר' "דברים" (א, כב), על אומרם "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ"! ישראל היו יוזמי ההצעה לשלוח מרגלים, וא"כ מדוע התורה יוצרת בפרשת "שלח" את הרושם, כאילו ה' הוא שאמר לשלוח?

רש"י יישב את הסתירה עפ"י המדרש: "אני איני מצווה לך" - אמר ה' למשה - אלא "אם תרצה, שְׁלח". היינו, כיוון שהעם הוא שביקש לשלוח מרגלים, ככתוב ב"דברים", נמלך משה בשכינה, וזו היתה תשובתה: אם אתה רוצה להיענות לבקשתם, הרשות בידך. ומדוע הסכים משה? - כי סבר שאם יסרב לשלוח יחשוב העם שמסתירים ממנו דבר-מה... שמשה אינו רוצה שיֵּדעו על הקשיים הצפויים להם, וכדו'. לכן ציפה שדווקא הסכמתו לשלוח תפיג את החשש מפני הבלתי נודע, ושיסיקו מכך שמִּשלוח המרגלים הוא מיותר.

אבל מה שאנו רוצים לחדש היום בס"ד, הוא בעקבות דברי נכדו של רש"י, הרשב"ם (לברא' לז, ב), ש'אין מקרא יוצא מידי פשוטו' הוא כלל גדול בתורה! דברי רש"י הנ"ל, באו בעקבות המדרש; אבל פשט המקרא אומר כאן, שה' ציווה לשלוח! התורה כתבה "וידבר ה' אל משה לאמר, שְׁלַח...", ורצתה שנבין מה שכל ילד מֵבין ממִּלים אלו.

התורה והנבואה, הן שתי פנים מן החכמה האלקית האינסופית. ובברכות ההפטרה אנו מברכים שה' "בוחר בתורה" - בלימוד הסנגוריה שבפיה...

וסוד העניין הוא, במה שמשלו חז"ל בקודשם את התורה ל"בתו" של הקב"ה (שמו"ר ר"פ תרומה), אותה 'הֵשיא' לישראל. היינו, יש בתורה צד שהיא לנו כ'רעיה', כ'אשת-איש': "תורה צִוה לנו משה, מורשה קהִלת יעקב" - אל תקרי 'מורשה', אלא מאורסה ל"קהִלת יעקב" (ברכ' מז.); כאשה שנתקדשה לאיש. ומוסיף המהרש"א (סנה' נט. ד"ה: עכו"ם) שהתורה נחשבת כ"ארוסה" לאדם לפני שלְּמדהּ; אבל העוסק בה כראוי - הרי היא לו כאשתו הנשואה! לכן, נוהגת התורה בישראל יחס מיוחד של לפנים משורת הדין. היא חסה על כבודם, מפחיתה מחומרת חטאם במידת האפשר, ולפעמים אף מעלימה-עין מחטאיהם. יש הדדיות בחיים. ישראל היו 'הבחור' היחיד שהסכים להתחתן אִתה, היחיד שמקיים אותה, הוגה בה, והם בעצם החתן האמיתי שלה, משורש הנשמה: "בראשית ברא אלקים את השמים..." – בשביל התורה שנקראת "ראשית דרכו" (משלי ח, כב), ובשביל ישראל שנקראו "ראשית".

מהו עומק המשל, שהתורה היא כְאשה לכנסת ישראל?

שכשם שהתוצאה של מצוות פרו ורבו שבין איש לאשתו, היא המשך קיום העולם לדורות - כך היא גם התוצאה של חיבור ישראל עם התורה; פשוטו כמשמעו. כי "אם לא בְריתי יומם ולילה - חֻקות שמַים וארץ לא שָׂמתי" (ירמ' לג, כה).

לכן, מתייחסת התורה לישראל בחיבה ובאהבה, כאשה המסנגרת על בעלה. ורְאה ב"משנה ברורה" על לימוד תורה בשבת (סי' רצ סק"ה) שהביא מדרש: "אמרה תורה לפני הקב"ה: 'רבונו של עולם, כשיכָּנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו, וזה רץ לשדהו - אני מה תהא עלי?'. אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך, ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך". כלומר: התורה דואגת שישראל, "בעלה", לא יעזוב אותה... היא מבקשת 'לחיות' עִם ישראל, וה' עונה ש"לא ניתנה שבת, אלא לתלמוד תורה" (פס"ר כג, ט). ורעיון זה הוא פלאי, כי גם עונת בעל לאשתו היא בשבת קודש...! (שו"ע או"ח סי' ר"מ, א, ובמשנ"ב). כמה מובנת כעת לשונם של חז"ל: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה"... התורה נעלבת כשאין עוסקים בה, ממש כאשה שבעלה זונח אותה (הפועַל "לעסוק", "עֵסק", משמש בעשרות מאמרי חז"ל הן לתורה והן לפריה-ורביה ; וכן היפוכו קרוי "ביטול תורה", ו"ביטול פריה ורביה" ). מהשוואה זו, יעלה תירוץ נפלא לִשאלה נוספת:

בארבעת החומשים הראשונים, אין הזכרה מפורשת של החיוב ללמוד תורה. רק ב"דברים", כתוב חיוב זה בגלוי: "וּלְמדתם אֹתם ושמרתם לעשֹׁתם" (דבר' ה, א); "ושננתם לבניך ודברת בם..." (שם ו, ו-ז), ועוד. אבל בארבעת החומשים, החיוב ללמוד תורה רק רמוז: "אם בחֻקתי תלכו..." – שתהיו עמלים בתורה" (ויק' כו, ג ורש"י). גם לימוד התורה המאסיבי של אברהם יצחק ויעקב, נלמד רק ממִּלת "זקן" הכתובה בכל אחד מהם (יומא כח:), או מ"ויעקב איש תם יֹשב אהלים" - אהלי תורה של שֵׁם ועבר (ברא' כה, כז ורש"י). ולכאורה, אחרי שהתורה האריכה כ"כ בחסד שעשה אברהם, מדוע לא כתבה במפורש שגם עָסַק בתורה?

- התירוץ טמון בהשוואת התורה לאשה, ובְדימוי עסק התורה לחיבור איש ואשתו. פשוט אפוא, שאין התורה שנמשלה לאשה, יכולה לתבוע מ"בעלה" דבר זה במפורש...! (שו"ע או"ח סי' ר"מ, סוס"ג). בזה, נאלצת היא לדבר רק ברמז... רק בספר "דברים", שבו לא התורה היא המדברת אלא משה רבנו, שהוא ה"שדכן" בין השנַים ("משה מפי עצמו אמרן" - מגי' לא:) - רק שם נכתב במפורש החיוב ללמוד ולעסוק בתורה.

***

כעת נשוב לשאלה בה פתחנו: מתוך רחמי התורה על ישראל (וכן שמהּ: "רחמנא"! - פסח' ה.) העלימה שהם היו אלה שביקשו לשלוח מרגלים, וכתבה ב"שלח" (שהיא בד' החומשים הראשונים) שה' אמר לשלוח... ואם תאמר: והלא התורה היא אמת לאמיתה, וכיצד היא מעלימה פרטים!? - תשובה: ודאי שהתורה כותבת רק אמת! אלא שבְּמקום בו ניתן לומר צד של סנגוריה, היא תעמיד זאת לזכות "בעלה", ותחפה עליו בְּשב ואל תעשה... בשליחת המרגלים כשלעצמה, עדיין לא היה צעד שלילי. העם רוצה לדעת פרטים על הארץ שאליה קיווה במשך דורות. "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ..." (דבר' א, כב) - 'יחפרו' כפשוטו; שיחפשו היכן טמנו הכנענים את אוצרותיהם באדמה, מפני ישראל (ילק"ש ריש שלח). רצונם גם לדעת "...את הדרך אשר נעלה בה" - שתהא הדרך ישרה ונוחה, ללא עקמימות (רש"י שם מ'ספרי'), וחשוב לא פחות: למרות שה' הבטיח שישמיד את יושבי הארץ, חייבים לדעת מהיכן לתקוף את ערי המבצר ושאר הידיעות הנחוצות למלחמה, "כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף" (רמב"ן לבמד' א, מה). הלא משה עצמו שלח מרגלים בשנת הארבעים, לרגל את יעזר לפני שכבשוה (במד' כא, לב). זאת ועוד, 'טוענת' התורה לטובת 'בעלה': הלא משה שאל בעצת-ה', וה' יכול היה לאסור את שליחת המרגלים! וכיוון שלא אסר - הוא אחראי לכל מה שהִתפתח!

ומשום טענות אלו ואחרות שניתן לטעון לזכות ישראל, בחרה התורה שלא להזכיר ש'בעלה' הגה את הרעיון, וזאת משום סופו הנורא (ושם אכן, לא יכלה עוד לסנגר). היינו, היו ג' שלבים בקבלת ההחלטה: א) העם ביקש לשלוח מרגלים, ב) משה שאל וה' נתן רשות, ג) משה הסכים לבקשה. וכְאשה נבונה, השומעת שבעלה עשה דברים שלא כשורה, התורה חיפתה בתחילה על ישראל (כאמור, מפני שעצם הרעיון אינו שלילי), וסיפרה רק את שלבים בי"ת וגימ"ל...

אבל בספר "דברים", מדבר משה רבנו, נביא-ה'. וכבר לימדו חז"ל, שהתורה והנבואה הן שתי פנים של האמת האלקית האינסופית! ועל השאלה: חוטא מה עונשו? ענתה הנבואה ש'הנפש החוטאת תמות' - ואילו התורה ברחמיה ענתה, שדי לו בקרבן... (ילק"ש יחז', שנח). לכן משה, אדון הנביאים, מוכיח על שביקשו לשלוח מרגלים, וגרמו לכל מה שהשתלשל מכך. וכנביא שמטרתו לשפר את העם, הוא רומז גם היכן החל הקלקול: "וַתִּקרבון אלי כֻּלכם ותאמרו נשלחה אנשים..." - "בערבוביא; ילדים דוחפין את הזקנים, וזקנים דוחפין את הראשים" (דבר' א, כב, ורש"י). כאן התחיל הפגם! בחוסר דרך-ארץ, איבדתם את הדרך אל הארץ.

הבדל זה שבין התורה ב"במדבר", לבין דברי משה ב"דברים", בולט גם בעניין המעפילים שבהמשך הפרשה: כשהנביא מתאר זאת ב"דברים", הרי זה בלשון קשה: "ויאמר ה' אלי, אמֹר להם לא תעלו ולא תלחמו... ואדבר אליכם ולא שמעתם" (שם, מב-מג). היה ציווי מפורש שלא תעלו - ואתם לא שמעתם! אבל אצלנו, התורה חסה על העם שטעה ברצותו לתקן בכל מחיר את החטא הנורא, ולכן לא הזכירה שה' אמר שלא יעלו, אלא רק: "ויאמר משה, למה זה אתם עֹברים את פי ה', והיא לא תצלח" (במד' יד, מא); מי שאינו יודע (את הכתוב ב"דברים") שהיה בזה ציווי מפורש מאת ה', יכול לחשוב ש"עֹברים את פי ה'" כוונתו שעוברים על הגזירה הכללית שלא יכנסו ארצה. וכן בהמשך: לעומת התיאור הסתמי "ויעפִּלו לעלות אל ראש ההר" (שם, מד) הכתוב אצלנו, נוקט משה ב"דברים" לשון חריפה: "וַתַּמְרוּ את פי ה', וַתָּזִדוּ ותעלו ההרה"! (דבר' א, מג). היה זה מזיד גמור, מצליף בהם הנביא הרוצה בתיקונם.

ולא די שהתורה מרחמת ומתארת את פרשת המעפילים בלשון רכה, הנה הגדילה והעניקה להם ביטויי-לשון שכמותם פגשנו ב...עקידת יצחק (ברא' כב, א-ג):

"וישכִּמו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר..." (במד' יד, מ). מזכיר את: "וישכם אברהם בבוקר". "...ויעלו אל ראש ההר" שאצלנו (איזה הר?), מזכיר את "אל אחד ההרים אשר אֹמר אליך". מה שאמרו המעפילים "...לאמר, הננו ועלינו אל המקום" - מקביל להיענות המיידית של אברהם בעקידה, "ויאמר לו הנני"! המעפילים היו נכונים לעלות ולקיים במסירות-נפש את דבר-ה', ובזה תובן תיבת "(ויעלו אל ראש ההר) לאמר הננו ועלינו" - "לאמר", פירושו לומר לאחֵר; המעפילים הצהירו באוזני כל העם שרצונם עז לתקן במסירות-נפש את החטא הנורא, ושבכך יסלח ה' לעם. וכן הלאה: "...ועלינו אל המקום אשר אמר ה'', דומה ממש לנאמר בעקידה "...ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלקים". המעפילים קיוו שאם ימסרו נפשם לעלות לארץ - יבטל ה' את הגזירה. יתכן והבינו שכך אירע גם לאברהם: ה' ציווהו להעלות את יצחק לעולה, וכשראה את מסירות-נפשו לקיים חרף השיקול ההגיוני שאמר 'לא להקריב' - ביטל ה' את הגזירה ושלח אייל תמורת יצחק. כך קיוו גם הם, שמסירות-הנפש של העליה מול האוייב גם ללא ארון-ה' וגדולי ישראל (כשאמש פחדו לעלות עם הארון ומשה!) - תביא לכך שיהמו רחמי ה', ויסלח בזכותם לכל ישראל (אך טעו בכך, שבינתיים כבר נשבע ה' שלא יבואו לארץ [במד' יד, כח], ואין הוא חוזר משבועתו).

***

שתי מסקנות אפוא מ"זוגיות" התורה עם ישראל, לַזוגיות האישית שלנו (לא לחינם "כל השרוי בלא אשה, שרוי בלא תורה"):

א. כשרומסים את דעתו של בן-הזוג - לפעמים קשה מאוד לתקן.

ב. לסנגר עליו ככל האפשר, ו"פעמים שאתה מתעלם"...