הורה נותן והורה נתבע

"אין לי! לא קיבלתי! תנו לי!". האמת היא שהילד צודק. הילד לא קיבל. איך יתכן?

אורח באתר , ה' בתמוז תשע"א

הורים רבים חשים מתוסכלים וכעוסים לנוכח מה שנראה כתובענות אינסופית של ילדיהם: הארון גדוש צעצועים, מדפי הספרים על סף קריסה, ארון הבגדים מלא עד אפס מקום ובכל זאת הילד אינו שבע-רצון, וגם אם אינו אומר זאת במילים הרי שכל הוויתו אומרת: "אין לי! לא קיבלתי! תנו לי!". האמת היא שהילד צודק. הילד לא קיבל. איך יתכן?

התשובה למציאות האבסורדית הזו נעוצה בהבדל התהומי שבין יחסים שבהם יש 'נותן ומקבל' לבין יחסי 'נתבע ולוקח'. כדי להבין את הדברים לעומקם נציג אותם בהקצנה:

הורה נתבע הוא הורה שהמניעים הפנימיים שלו לנתינה משועבדים לחששות, פחדים, או דעות כוזבות כמו: "אוי ואבוי מה יעשה לי הילד אם לא אתן", "אושרו של הילד תלוי רק בי", או מאידך, הורה שמניעיו לנתינה נובעים משאיפה לספק את הצורך שלו ולהרגיש הורה טוב, ועוד כהנה וכהנה סיבות משעבדות. המשותף לכולן הוא תועלתנות סמויה השזורה בנתינה ומונעת ממנה את האיכות המיוחדת של מתנת חינם - מתנה כזו שאין מצפים לדבר תמורתה. לא להכרת הטוב מצד הילד, לא לראות אותו סוף סוף שבע ומאושר, או קבלת אישור שהנה אני הורה טוב. נתינה צריכה לבוא מתחושה של שמחה והודיה פשוטים לקב"ה על הזכות לתת ועל הזכות שיש לי מה ולמי לתת.

במקרה של "נתינה" מגויסת, הצורך הפנימי של הילד לקבל ולהיות נאהב לא בא על סיפוקו. להיפך, נתינה מגויסת פוערת בו רעב עמוק יותר לדבר האמיתי שלו הוא נזקק והוא הופך להיות ברעבונו תובעני יותר ויותר. כמענה לתובענות, ההורה נסחט שוב ושוב וכך מוזן גלגל הרסני שתוצאותיו הורים מותשים וילדים ממורמרים.

הורה נותן לעומת זאת, הוא הורה שהמניע הפנימי שלו לנתינה הוא רצון טהור לתת, להשפיע, ובכך לממש את אהבתו ואת היכולת הגבוהה שנטע בו הקב"ה - היכולת לבחור לתת.

לדוגמא: אמא קוראת לבנה, כך סתם בלי סיבה, ומושיטה לו סוכריה עם נשיקה, "קח, תהנה!" היא אומרת. "למה, אמא?" שואל הילד, והאם עונה: "כי אני אוהבת אותך!" זוהי נתינה נטולת פניות וככזו עונה על הצורך הפנימי העמוק הצפון בלבו של הילד - לקבל מתנת חינם, לחוש נאהב באמת.

פעמים רבות דווקא אחרי נתינה שנדמתה לנו כנקייה מכל פנייה, לאחר מעשה, כאשר למשל עולה בנו להפתעתנו תחושת כעס - "הרגע נתנו לו סוכריה, אז למה הוא ממשיך להציק לאחיו?" - מתגלה לנו שבעצם בתוך תוכנו, כן ציפינו לתמורה. תמורת הסוכריה ציפינו לשקט תעשייתי, לשלווה, והנה התבדינו.

ההתבדות האמיתית, זו שעלינו להתמודד איתה, היא בעצם בינינו ובין עצמנו - "הנה התגלתה לי האמת. הנתינה לא היתה נקייה, מתנת חינם". היכולת להעניק ללא תמורה היא אחת ממידותיו של הקב"ה והאופן שבו הוא מגדל כל אחד ואחד מאיתנו. אנו יכולים רק לשאוף אליה מתוך עבודה פנימית מודעת ומאומצת ורצון לידבק במידותיו.

ילד שחווה נתינה מסוג זה מסתפק במעט יחסית, ומשדר נינוחות כלפי הוריו.

אותה תופעה של חוסר שובע וחוסר הסיפוק הנובעים מלקיחה לעומת שובע הנובע מקבלה, ניתן למצוא בזוהר (לך-לך צה,ב): "אשרַיך ארץ שמלכך בן חורים ושרַיך בעת יאכלו..." פסוק זה מקהלת נדרש בזוהר כדי להסביר מדוע יש שפע ונתינה משביעים וכאלו שאינם משביעים. הזוהר מסיק שקיום החזון של "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה" תלוי בהיות הארץ מקבלת ממקום של חירות, ממלך שהוא בן חורין. הארץ המופיעה בשני הפסוקים מסמלת את כלי הקיבול של האדם. אופן הנתינה הממלאת את הכלי קובע אם יורגש בו שובע או מחסור. אם הנותן ("מלכך" בפסוק) הוא בן חורין, מקרין הדבר על המקבל - הילד המרגיש שאין חייבים להענות לדרישותיו, וממילא מעריך את הניתן לו כמעשה של חסד מצד הוריו. הכרת הטוב על כך גורמת לתחושת השובע. לעומת זאת הורים ה'נותנים' מתוך אילוץ, גורמים לילד להרגיש שהוא נתון בארץ אשר אוכלים בה במסכנוּת, ארץ שאין בה  שובע כפי שמתאר קוהלת - "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא".

גם במתנות רוחניות פני הדברים כך, כדברי המדרש: אמר ר' אבהו: "כל ארבעים יום שעשה משה למעלה היה לומד תורה ומשכחה. אמר לו משה לקב"ה: 'רבונו של עולם, הרי יש לי ארבעים יום ואיני יודע שום דבר'. מה עשה הקב"ה? כשהשלים ארבעים יום נתן לו את התורה במתנה, [שנאמר] 'ויתן אל משה'" (תנחומא כי תשא,יב). כל עוד משה רבנו לא קיבל את התורה במתנה היא לא נספגה ונקנתה לו אלא התנדפה לה ונשתכחה.

(המאמר פורסם בעלון 'שבת בשבתו')