דרך המלך
דרך המלך

את הידיעה על לכידתו של הרב בכביש המנהרות שמעתי לראשונה כאשר "סיפורי תוהו" מונחים ליד שולחני והסימנייה בעמוד 56:

"את הברוך-הבא הראשון חטף הרב, הזקן, זכר צדיק לברכה. הקוזקים פרצו לביתו בשעה מוקדמת מאוד, כמעט לפני עלות השחר. הוא רק זה עתה התעטף בטלית ותפילין ועמד להתפלל כשהם פרצו פנימה כמו זרם מים והתנפלו עליו: "וודקה!" - היינו, שייתן להם יי"ש...



אבל מאיפה לו, לרב זקן, הטיפה המרה? ועוד בזמן כזה שפוניה אסר בחרם על החזקת המשקה? אז הוא מראה להם בתנועות ידיים - לא רצה לקטוע את התפילה - שבביתו אין שום יי"ש".

הקוזקים של שי ניצן התנפלו על הרב דב ליאור באמצע כביש המנהרות. כמה ימים לאחר מכן אותם הקוזקים התנפלו גם על הרב יעקב יוסף – שוב באותו מקום, באמצע אותו הכביש – כביש המנהרות. כנראה שבעולם המושגים של הקוזקים – דרך זו, דרך המנהרות, שנבנתה על מנת להגן על המוסלמים המסכנים מפני הרבנים הכובשים – היא-היא דרך המלך...

יבואו מבקריי בטענות ויגידו – מה כאן האנלוגיה? אין דמיון בן המשל לנמשל! בסך הכול עוכבו לחקירה. למען שלטון החוק.

האומנם?

בעניין הקוזקים תרשו לי לסמוך על שלום עליכם. איכשהו – בעיניי – הוא, שלום עליכם, מומחה לקוזקים, איך נאמר – מכיר את התופעה ממקור ראשון. באופן בלתי אמצעי. על בשרו... לכן הוא שואל: מה הם רצו, הקוזקים? וודקה? הרי ידוע היה להם היטב שיש איסור בחרם על החזקתה... לא, הם לא חיפשו דבר, הקוזקים – לא אז, וגם לא היום. כפי שאז לא וודקה הם חיפשו. כך גם היום - לא בראיות ולא בחקירות הם חפצו – לא לשם כך לכדו את הרבנים.

רב ליאור ורב יוסף מלמדים תורה. כמו שכתוב: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם:

כך כתוב, כך הרבנים מלמדים. גם את זה: "...הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה: הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ:". זאת ועוד: "וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת

לחקור צריך כאשר דבר מה לא ידוע, נסתר. כאן אין מה לחקור – הכול גלוי, הכול ידוע. מה שכתוב בתורה זה מה שהרבנים מלמדים. לכן אין כאן מה לחקור

הַהִוא וַנַּחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד:

יכולים הקוזקים לא לקבל את הכתוב, יכולים אפילו לגנות –את הפסוקים המצוטטים לעיל או את התורה כולה: "אכזרית, לא הומאנית, נוראה ואיומה!". רוצים לאסור ללמד תורה – אדרבא. לא אתם, הקוזקים, תהיו הראשונים – כבר אסרו, גינו ושרפו לפניכם - וכנראה, גם לא האחרונים תהיו.

אך יש דבר שאפילו הקוזקים לא יכולים – לשכנע שבמקרה הנדון הם רצו לחקור. לחקור צריך כאשר דבר מה לא ידוע, נסתר. כאן אין מה לחקור – הכול גלוי, הכול ידוע. מה שכתוב בתורה זה מה שהרבנים מלמדים. לכן אין כאן מה לחקור. ולכן, לא על מנת לחקור לכדו הקוזקים את הרבנים בכביש המנהרות...

הסיבה היא אותה סיבה אשר הניעה את הקוזקים בסיפורו של שלום עליכם: השלטון רוצה להפגין עליית מדרגה. השלטון רוצה להוקיע – את הרבנות, את ההתיישבות, את הנאמנות לארץ ישראל ולתורת ישראל. השלטון – זה, כמובן, אינו שי ניצן – שי ניצן הוא בורג. בורג חשוב, אך עדיין – כולו בורג.

השלטון הוא אליטה אשר שמה למטרה להפוך את העם הזה להיות "נורמאלי". ומה היא "נורמה"? נורמה - זה להיות כמו כולם. והרבנים מלמדים אחרת: "כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ: לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ...".

אך לשלטון יש "אג'נדה". השלטון אומר: "נתחלק עם המוסלמים באדמתנו, נהיה נדיבים", כך רוצים העמים והאומות... המאוחדות.  "האומות נתנו לנו את הארץ – עלולות גם לקחתה מאיתנו". והרבנים מלמדים מפי הגבורה: "...כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי:

לא טוב הדבר בעיני השלטון, לא מתאים ל"אג'נדה"! השלטון מנסה להפחיד: "אם לא נתחלק ולא ניתן מהארץ, יחרימו אותנו האומות. ואם נתעקש, יקימו עלינו כולן מלחמת חורמה". הרבנים: "וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם:".

ולכן, חייב השלטון ללמד את הרבנים הבלתי נסבלים לקח. והשלטון ניזכר שהוא שלטון החוק... כאשר מדובר ברבנים, כמובן. כאשר מדובר באחרים – כגון, המוסלמים הרוצחים, אנשי האקדמיה המסיתים נגד המדינה ובעד החרם, עיתונאים המשבחים והמהוללים את הראשונים והשניים – אז השלטון הוא לשלטון הצחוק, אך נגד הרבנים – הוא שלטון החוק. כי הם, הרבנים – מ-ס-ו-כ-נ-י-ם.

"...מיד הוא חוטף סטירה מלווה, מסתמא, במי שבירך עסיסי, ומחליקים אצלו מן המצח למטה התפילין של ראש. הוא מתכופף ורוצה להרים אותם, אז הוא חוטף מאחור מהלומה על הראש ומתעלף. הקוזקים כורכים אותו יפה-יפה בטלית ובתפילין, קושרים אותו לזנב סוס, במחילה, וגוררים אותו חצי-מת על פני כל העיר אל השוק, ותולים אותו שם על עץ, ומעמידים חייל לשמירה ואומרים לו שכך עליו להיות תלוי שלושה ימים ושלושה לילות, ושאיש לא יעז להוריד אותו.

ואכן כך נשאר הרב הזקן תלוי מוכה עד מוות, מוכתם בדם, כרוך בטלית ותפילין, באמצע השוק, מתנודד ברוח הנה והנה ונראה בדיוק כאילו היה מתפלל, ממש עומד שמונה-עשרה; וכל מי שעובר נעצר, מביט, מתחלחל ובורח משם, ואומר לשני, והשני - לשלישי, והשלישי - לרביעי, איש לרעהו: "לך, תראה!"... והציבור רץ! מה אתם רצים? בהמות! סוסים! מה יש כאן שלא ראיתם? אף פעם לא ראיתם איש תלוי? לכל השדים והרוחות... ועד היום, אם אני רק מהרהר, או עוצם את העיניים, האם הוא לא עומד מולי, הרב הזקן, כפי שהוא תלוי על העץ, מוכתם בדם, כחול, קפוא, כרוך בטלית ותפילין, מתנודד הנה והנה, ממש כאילו היה מתפלל, כאילו הוא בעמידת שמונה-עשרה - מה אני אומר? איזו עמידה? הריהו תלוי! אתה מבין או לא? הוא בתליית שמונה- עשרה!".

נכון, הקוזקים של שי ניצן לא הרגו את הרב ליאור ואת הרב יוסף לא תלו. ברוך השם, לזה לא הגענו. אך הם פעלו מאותם מניעים ולמען השגת אותה מטרה: למען יראו ויראו! למען עליית מדרגה – כדי שלכולם יהיה ברור מי כאן בעל הבית.

מעצר הרבנים היה אבן בוחן – איך תעבור עליית המדרגה בציבור? השלטון פתח במלחמה – ובמלחמה מגששים תחילה.

והציבור? לצערנו, הוא לא עמד במבחן ונתן לקוזקים "אור ירוק" להסלמה. מעטים היו כאלה בציבור – אפילו במחנה הלאומי – שהבינו מה קרה כאן באמת. רק מלמלו במבוכה: "שלטון החוק, שלטון החוק".

הקוזקים פתחו במלחמה - שלטון "הצחוק" היום במדינת ישראל נלחם נגד עמו. ואם יש למישהו ספק בדבר, שיפנה בקריאה למגני שלטון החוק שבבג"ץ: "צאו ממקדש ה"סדק" שלכם, שבו בשער העיר ושפטו את המשפט שלכם לעניי העם". אז נראה, כמה נעליים ייזרקו לכם בפרצוף.

"אצלכם לא היה פוגרום?

אצלכם לא תלו יהודים?

מאיזו מדינה, בעצם, אתה בורח, פאני שלום עליכם.