בין דמגוגיה (צבאית) לדמוקרטיה
בין דמגוגיה (צבאית) לדמוקרטיה

תא"ל ניצן אלון הוא מפקד בכיר בצבא ישראל, שנקלע לסיטואציות מביכות. כאיש צבא היה ודאי שמח להלחם נגד אויבים- אם צריך- ולא לשמש כשוטר במישור האזרחי. אך כאיש צבא הוא ממלא פקודות. והשר הממונה, אהוד ברק, יצא למה שהוא קורא, כנראה, להגן עליו. אלא שדברי ההגנה חשפו דמגוגיה שיוצרת גם קשיים בתפיסה הדמוקרטית, הנישאת לשווא בפי מגיניה כביכול.

כך שמענו את הטיעון שקציני צה"ל וחייליו מגינים על האזרחים. ואלו מוחים נגד התנהגותם. וקשה להבין אם עצם ההגנה היא עשייה שלפנים משורת הדין, או שהיא התנייה כלשהי על פי התנהגות האזרח. וזאת מכמה סיבות.

מילוי תפקידו של חייל ואפילו קצין בכיר, אינו נובע בגלל בחירתו החופשית. זה תפקידו. ההגנה על אזרחי המדינה מפני המתנכלים להם היא חובה שאינה מותנית. חיילי צה"ל מגוננים על מדינת ישראל, עקב היותם במדים. האמירה של שר הביטחון מפגינה חוסר הבנה בסיסי בתפיסתו המהותית של עצם המונח דמוקרטיה. במשטרים אחרים הצבא לוחם למען הדיקטטור או להגשמת מטרות המפקדים שלו. בישראל הוא כפוף לממשלה הנבחרת ולחוקיה. ולא לגחמה כזאת או אחרת. הוא אינו עושה טובה לאף אחד.

הטיעון הזה מופרך מעוד זווית. האם יום לאחר שיפשוט את מדיו, ייאלץ האזרח אלון להרים מחנת תודה יומית לחיילים שיהיו

במשטרים אחרים הצבא לוחם למען הדיקטטור או להגשמת מטרות המפקדים שלו. בישראל הוא כפוף לממשלה הנבחרת ולחוקיה. ולא לגחמה כזאת או אחרת. הוא אינו עושה טובה לאף אחד

שם במקומו? ומי בכלל הביא את צה"ל למקומו היום אם לא אלו שלחמו במסגרתו לאורך השנים? והנה, סיפור מהחיים. בצעדה, שניסינו לצעוד מבית אל לדולב, הצבא הציב מחסומים. בשלב מסוים ניגש אלי חייל ובכעס אמר: אנחנו מגינים עליכם וזה היחס? הסתכלתי בעיניו ואמרתי: חביבי, לי יש אותות של ארבע מערכות, ובזמן שהיית צוציק, ואפילו קודם לכך, אני הוא שנשאתי בעול הגנת המדינה. וכל אחד עושה זאת בדורו ובתורו. הבחור הביט בי בתדהמה- כאילו גילה תגלית מרעישה- ואז צעק לחבריו: בזהירות, יש פה אדם שמגיע לו כבוד. נראה שפעם ראשונה בחייו לא פעל על פי האילוף הפסיכולוגי שהונהג בצבא.

אז, אני צריך לצפות לניצן אלון- וזה אינו אישי, הוא רק המייצג, במקרה הזה- שידפוק על דלתי עם זר פרחים. (מוטב, בעצם, ספר)? האם אהוד ברק יזכור את זה כשישלח חיילים לפנות בתי לוחמים במלחמות ישראל? כן, גם אנחנו לבשנו מדים, גם אנחנו הגנו על המדינה ואזרחיה, גם בזכותנו יכלו קציני צה"ל של היום לגדול בביטחה. גם אנחנו היינו חלק מתקומת המדינה ומגן לה נגד תוקפיה. כל אחד (כמעט...) בזמנו ובעתו.

ועוד נקודה.

למה הטיעון הזה אינו נשמע כשמדובר בשוטרי ישראל? (ונזכור נא שהשוטרים ביהודה ושומרון הם בלבוש חיילים, במקרים רבים). למה הם אינם במעמד הזה של חסינים מביקורת? למה מותר למפגינים לזלזל בשוטרים ואף לפגוע בהם?- כן, גם בהפגנות סטודנטים, בהפגנות של ערבים וארגוני שמאל, או של ועדי עובדים. למה אף פעם לא שמענו שם את הטיעון- המופרך, אומנם, לטעמי- שהנה אלו הם המגינים על האזרחים מפושעים, מפגיעות, מפורצים וכו' ויש לקוד להם קידות השכם והערב?

ואגב, לדברי ניצן אלון, מפקד אוגדת איו"ש, שמתנחל עלול לפתוח באש על חיילים ושהוא התכוון לאנשים ביצהר, חובה לציין שהסגנון הזה שאוב ממסיתי השמאל זה שנים רבות. והתרחיש הזה לא התקיים מעולם. בדיקה היסטורית תגלה שפתיחה באש התרחשה דווקא מצד אנשי שמאל. כלומר, על ארגונים או קבוצות מזוהות פוליטית. כמו פליטי "אלטלנה" ששהו בים. אבל מטריד יותר בסגנון הזה הוא אימוץ הנרטיב השמאלי, שאינו מבדיל בין אנשים. כאילו ניתן לומר שמשטרת ישראל חוששת מהאלימות של תושבי תל אביב. סליחה, של אנשי יפו. ובעצם, התכוונתי רק לחברי הכנופיות ששם. האם אמירה כזאת יכולה להישמע? ולמה, לטעמו, קבוצה מיצהר מכפישה את מתנחלי יו"ש ולא את האזרחים יושבי ההרים בישראל? ואולי את תושבי מדינת ישראל סתם, ואולי את היהודים בכלל? מנין התפיסה הזאת ש"כל המתנחלים הם באותה סירה".

דמוקרטיה מחייבת את כולם. וראוי, ככלל, שהצבא לא ייגרר לנושאים פוליטיים ויסתפק במילוי המטלות, כלשונן, המוטלות עליו על ידי ממשלת ישראל.