טעמים לנחלת השבטים ממזרח לירדן

הטעם הרוחני שראובן נדחה לעבר המזרחי בגין פגם ביצירתו קשור בהחלט עם הטעם השני, הנפשי, הפסיכולוגי, שנתבאר זה עתה.

הסופר הרב יוסף אליהו , ט"ז בתמוז תשע"א

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

ביום שישי כ"ח סיון תשע"א, נסתלק מעִמנו אחד מגאוני מפרשי המקרא בדורנו, הרב אריה לייב היימן זצ"ל. ב7- השנים האחרונות ערכתי מבחר מאמרים שמסר לי, ושבוע לפני פטירתו (הַדי פתאומית) זכינו למסור לידיו את הכרך המסיים את סדרת "חקרי לב", משאת-נפשו, ששמו בחוּבהּ.

אחד היסודות בגישתו הפרשנית הייחודית, הוא עיון בצד הפסיכולוגי של האישים בתורה. כך למשל ירד לנימי-נפשו של דור המִּדבר - המאופיין בהפכפכנות רבה ביחסו אל ה' - והגיע מכך לְסנגוריה גדולה על בני אותו דור, שסבל את שיעבוד מצרים הנורא במשך עשרות שנים. מכאן הפליג עד לדורנו, וראה בַשמדות הקשות של גלות אירופה, את הגורם לפריקת-העול של בני הציונות המתחדשת.

המבט בצד הנפשי של הנפשות הפועלות, גילה הבנות חדשות ומרתקות בדברי התורה וחז"ל. כך למשל בפרשתנו, באשר לבקשת בני גד וראובן לקבל נחלה דווקא ממזרח לַירדן. במשנה, מופיע אמנם עבר-הירדן כחלק לכל דבר מארץ ישראל (למשל: שביעית ט, ב; כתובות יג, י; ב"ב ג, ב). אך ממספר מדרשים משמע שהמשמעות המלאה של "ארץ ישראל" במלוא תוקף קדושתה, חלה רק על עבר-הירדן המערבי. העבר המזרחי, אף שהוא נחלת עם ישראל, מכוּנה במדרש כ"חוץ לארץ ישראל" (במד"ר כב, ז). השאלה היא: מה דחף את שבטי ראובן וגד להיפרד מאחֵיהם, ולשבת לבדם במקום שמעלת קדושתו פחותה? התורה מנמקת, שמזרחית לירדן היו שטחי מִרעה לַצאן הרב של שני השבטים. אך כידוע לכל אחד מאתנו, יש תמיד יותר מִסיבה אחת, שדחפה דווקא את פלוני לעשות מעשה מסויים, ולא את אלמוני. מדוע העדיפו ראובן וגד את הצד הכלכלי בחייהם, על פני זה הרוחני?

א) בכתבי האר"י וגוריו מובא, שכיוון שבהורתם של ראובן וגד היה דבר-מה שאינו תקין בין יעקב ונשותיו - לכן לא היו שבטים אלו זכאים לנחול בַּחלק המקודש יותר של א"י! (על כך בפירוט ב"סוד הנישואין" ח"א עמ' סה, ושם כיצד היה פגם בחצי שבט מנשה!).

ב) הרב היימן, ענה על כך במעין מסלול אמצעי; נימוק שמקומו בין הטעם הפיננסי המובא בתורה, לבין העניין הרוחני הגבוה שבכתבי האר"י:

ראובן היה בכור יעקב, והיו ראויות לו מעלות עצומות בבניין עם ישראל. וכדברי האונקלוס (לבר' מט, ג), שמבכור זה היו אמורות לצאת גם הכהונה והמלכות. אלא שבגין מידת הנִּמהרות שבו הפסיד הכל, והפך לשבט רגיל. כל המבין בתורת הנפש יודע, שהחמצה כה גדולה עושה שַׁמות בנפש האדם... הבושה שהוא מתבייש בפני הבריות לוחצת על נפשו, והוא מעדיף שלא להיראות לעיני מי שיודע את מה שעולל לעצמו במו-ידיו. לכן נדחף שבט ראובן בתת-הכרתו שלא לשבת לצד שאר אחיו; אלה, שחלקם זכה בַּמעלות שהיו מיועדות לו.

כַּדבר הזה אירע גם לשבט גד: גד היה בכור לאִמו, זלפה, וגם לִבכורה זו לא היה מימוש מעשי. לכן, בהיותו בן שפחה, התכבד להיות מקורב לראובן, גדול-האחים, שגם בכורתו היתה עקָרה. בִּישיבה זו בצוותא, חיזק אפוא כל אחד את מִשנהו בהיותם בני גורל דומה: ראובן נזקק לגד, שכיבד אותו על היותו בכור יעקב; וגד התכבד בעצם היותו שכן-קרוב לראובן גדול-השבטים. "ומי שמכיר בכוחות הנפש של האדם, מבין אמיתת רעיון זה לאשורו" - כותב הרב היימן.

אמנם, גם דן היה מבני השפחות ובכור לאִמו - אבל בכורתו באה לידי ביטוי בהיותו ראש דגל מחנה דן, שתחת דגלו שבטי אשר ונפתלי (במד' ב, כה-לא). מה שאין כן בְּגד שבכורתו לא מומשה בהנהגה כלשהי, ולכן הִזדהה עם תחושת הקיפוח שקיננה בראובן. וכמה מעניין: הקב"ה שסידר את הדגלים במחנה ישראל - כמפורש בפרשת "במדבר" - הוא שקבע שגד יהיה תחת דגל ראובן, יחד עם שמעון... (בִִּשאר 3 הדגלים, החלוקה מובנת יותר: יהודה הוביל אחריו את יששכר וזבולון, שני בניה הקטנים של לאה אִמו (שם, ג-ז). אפרים הוביל את מנשה ובנימין - שלושתם בני רחל. ודן בן בלהה מוביל את אחי-אמו נפתלי, ואת אשר). נמצא, שקִרבה זו שבין בכורי לאה וזִלפה שפחתהּ (ראובן וגד) מקורה כבר בדברי ה' לטובת שניהם, אלא שהם החליטו להרחיב שותפות זו ולשבת יחדיו בעבר-הירדן, מובדלים משאר שבטי ישראל.

וכאן מחדד הרב היימן הבנה, ומאחד בין המסלולים:

הטעם הרוחני שראובן נדחה לעבר המזרחי בגין פגם ביצירתו (יעקב חשב שזו רחל, וראובן הוא כעין "בן-תמורה"!) קשור בהחלט עם הטעם השני, הנפשי, הפסיכולוגי, שנתבאר זה עתה. כי תורה וחיים, קשורים זה בזה בקשר בל-ינתק. הצד הנפשי שבאדם, שנוטים כיום יותר להבין את ערכו המכריע, קשור ומושפע מקיום התורה והמצווֹת שלו! כשאדם חוטא, הריהו מחטיא את יעודו האלקי ונפשו נפגעת! אם ראית אדם, שחוסר-ביטחון עוצר אותו מִלממש ולהוציא אל הפועל את מה שחננוֹ ה', דע לך ששורש הדבר במעשיו (ולעִתים במעשי אבותיו, שגרמו להוריש לו נפש פגועה וחסומה). קיים אפוא קשר הדוק בין מצב נפש האדם, לבין מימוש יעודו בעולם.

בְּטעם נפשי זה, עונה הרב היימן לתמיהה שאין לה תשובה מושלמת בִּמפרשי המקרא: ניחא שגד וראובן ביקשו לשבת בָּעבר המזרחי הפורה, כדי שישמש מִרעה לַמקנה הרב שלהם; אבל מדוע צירף אליהם משה לפתע שבט נוסף? כאמור בתום המשא-ומתן עם שני השבטים: "וַיתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף, את ממלכת סיחֹן מלך האמֹרי"... (במד' לב, לג). מהיכן "צץ" פתאום שבט מנשה?! הלא משה הוכיח את בני ראובן וגד על בקשתם, ומדוע צירף מיוזמתו אנשים נוספים?

לִשאלה כבדה זו נענו מספר תירוצים, שכאמור אינם מושלמים ללא המהלך החדשני של הרב היימן זצ"ל:

א) הרמב"ן השיב בפשטות (במד' לב, לג): ממלכת סיחון ועוג היתה גדולה מדי עבור שבטי ראובן וגד, ולכן שאל משה מי ירצה להצטרף אליהם - ומנשה נענה לַקריאה. אמנם לפי דבריו הקדושים של הרמב"ן, כל שבט אחר יכול היה להצטרף לראובן ולגד - ומדוע התנדב דווקא מנשה?

ב) הנצי"ב (העמק דבר" לדבר' ג, טז) גורס, שהיתה סיבה מדוע צורף דווקא מנשה: משה חשש שהצד הרוחני של ראובן וגד ילך ויתמעט, בהיותם נבדלים ומרוחקים מאחיהם. לכן צירף את בני מנשה שהצטיינו בתורתם (שנא' "מִנִּי מָכִיר ירדו מְחֹקְקִים" [שופ' ה, יד], והיינו: מרביצי תורה, כמובא בסנה' ה.), כדי שיהיו אנשי התורה ומורי-ההוראה ממזרח לירדן. יש להוסיף לכך את העובדה ששבט מנשה יפוצל משני עברי הירדן; כך יהיו שיירות מצויות תדיר בין שני חצאי השבט - ויישמר הקשר עם העבר המערבי, הרוחני יותר, שבו המקדש ומרכזי התורה.

אך דומה שגם על תירוץ זה של הנצי"ב, עדיין אפשר להקשות ולומר, שמשה יכול היה לבקש למשל מבני יששכר – שגם הם הצטיינו בתורתם (רש"י לדבר' לג, יח) – שיהיו "שליחי-הסוכנות" שיעלו את רמתם הרוחנית של בני גד וראובן. אך על-פי הנימוק הפסיכולוגי הנ"ל, מיושבת התמיהה:

אותה נטיה נפשית עדינה שדחפה את ראובן וגד לשבת בְּנבדל מאחיהם, כיוון שהיו בכורים שלא באו לְסיפוקם - היא שדִּרבנה דווקא את מנשה לַחבור אליהם, שהרי גם הוא בכור שאחיו הצעיר נעשה חשוב ממנו! וכִנבואת יעקב סבם: "ואולם אחיו הקטֹן יגדל ממנו" (ברא' מח, יט); הן בצד הרוחני, והן בכך שהיה ראש דגל אפרים (במד' ב, יח).

הרי לנו אפוא, שלושה בכורים שלא מומשה בכורתם; בכורים שנשאו בקרבם תחושת תסכול והחמצה אישית - והישיבה יחדיו בקרבת מקום, נעימה ויפה להם.

***

ואחרי ארונך הקדוש, הרשיני מורי ורבי הרב היימן, להשלים לנימוק זה ברעיון אותו הדגשת בתורתך (בעניין אחר), וּודאי מכוחך בא לי:

מכל השבטים, הצטיין שבט מנשה באהבת ארץ ישראל! והראיה: בנות צלפחד "בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה", "שחִבבו את הארץ", בעקבות יוסף סבם הגדול (במד' כז, א ורש"י). הלא חידשתָּ - הרב - שכאשר סיפרה התורה ב"בראשית", "גם בני מכיר בן מנשה יֻלדו על ברכי יוסף", ופירש רש"י: "גדלו בין ברכיו" – אין זה תיאור ציורי, של מלך המשתעשע לעת-עֶרב עם נכדיו וניניו בגינת הארמון... בפרשת בנות צלפחד מתבהר לפתע מי היו אותם נינים, "בני מכיר" נכדו, שגדלו ונתחנכו על ברכי יוסף: גלעד, סבו של צלפחד, היה מאותם ילדים שנתחנכו בתלמוד-תורה "בִּרְכֵּי יוסף"... ומה שמעו מִסבם, צדיק יסוד עולם שרוח-הקודש שרתה עליו מנעוריו (פרד"א לט)? - על קדושה, על טהרה, על כך שקדושת הברית נקנית במאמץ עילאי, בהתמדה. שמעו על קדושת הארץ; על כך שא"י - ארץ הברית - גם היא נקנית ביסורים. והשיעורים הללו, הגירסא דינקותא הזו ששמע גלעד, נינו של יוסף - עברו וחִלחלו עד לנינותיו של גלעד, שקמו לבקש חלק ונחלה בהר-ה'!

נֹאמר אפוא: מנשה התנדב להיות 'שליח' ממזרח לירדן, ממניעיו הוא (נכסי הצאן, ומניעים נפשיים - וכנ"ל) אך משה בחר 'להציע את המִּשרות' דווקא לבני מנשה משום גדלותם בתורה, וגם משום אהבת א"י שבהם! שלא יהיו חלילה כאותם שליחי 'סוכנות', שלבסוף החליטו להישאר בחו"ל... וכן כדי שיעוררו בשבטי ראובן וגד את אהבת ארצנו הקדושה והנפלאה!