מסר חשוב

גזירת העונש המקסימאלי לעבירת ההריגה בתוספת מצטברת של ענישה בגין מעשי החבלה החמורה והתקיפה שקדמו להריגה, מבטאים את הסלידה מאטימות לבם של הפורעים וקהות החושים לסבלו של המנוח.

פרופ'' אביעד הכהן , י"ח בתמוז תשע"א

פרופ' אביעד הכהן
פרופ' אביעד הכהן
צילום: ערוץ 7

לפני כשלושה חודשים, לאחר הכרעת הדין במשפט קרפ, כתבנו כאן על הפער הקשה אך הרווח שבין הצדק והמשפט.

כדי להרשיע אדם ברצח צריך בית המשפט להשתכנע, "מעבר לכל ספק סביר", ורק על סמך ראיות קבילות, לא רק בכך שנאשם פלוני הביא במזיד למותו של אדם אחר, אלא גם לכך שהתכוון מתחילה להמיתו. מטבע הדברים, "כוונה תחילה" זו נותרת פעמים רבות צפונה בליבו של אדם ואינה גלויה על פני השטח.

אכן, במקרה הטרגי של אריק קרפ ז"ל הוכחות כאלה לא נמצאו לבית המשפט. לפיכך נאלץ להרשיע את העבריינים בהריגה ולא ברצח.

בעיני הדיוטות, שאינם משפטנים, הכרעה שיפוטית מעין זו הייתה ונותרה – גם אתמול, לאחר גזר הדין - קשה מאוד. הכאב והזעם על המעשה הנפשע ותוצאותיו גוברים על הרצון לנסות להבין את הדקויות המשפטיות שמבדילות בין "רצח" ל"הריגה".
תיקון מסוים לפער זה, שבין הצדק והמשפט, עשה אתמול בית המשפט בהשיתו עונש חמור, חריג בעוצמתו, על שלושת המורשעים.

אבל בית המשפט חייב לשפוט לפי הדין, לא לפי נטיות ליבו או מכוח סערת רגשותיו.

תיקון מסוים לפער זה, שבין הצדק והמשפט, עשה אתמול בית המשפט בהשיתו עונש חמור, חריג בעוצמתו, על שלושת המורשעים.

במסגרת המרחב החקיקתי שנתן לו המחוקק, ושיקול הדעת המסור בידו, ביטא בית המשפט, כשליח ציבור, את סלידתו הגדולה מחומרת המעשה.

גזירת העונש המקסימאלי שקבוע בחוק לעבירת ההריגה בתוספת מצטברת של ענישה בגין מעשי החבלה החמורה והתקיפה שקדמו להריגה, מבטאים, ולו במשהו, את הסלידה מאטימות לבם של הפורעים וקהות החושים לסבלו של המנוח, שהתבטאו בין השאר בהילולת השיכורים שלהם והריקודים על דמו של קרפ המדמם למוות.

אין צריך לומר שה"פיצוי" שניתן למשפחת הקורבן אינו מכפר על עוצמת הכאב והאובדן שחוו במות יקירם. אך בהעלאת רף הענישה שיגר בית המשפט מסר חשוב: חיי אדם אינם הפקר, והקוטע אותם עשוי לשלם מחיר כבד עבור מעשיו הנפשעים.

פורסם "בישראל היום"