"ציון היא דורש אין לה"

חובתנו כפולה ומכופלת לדרוש לציון, להתאבל, לבכות ולזעוק: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימנו כקדם".

הרב שמואל רבינוביץ' , כ"ט בתמוז תשע"א

"המזכירים את ה' אל דומי לכם, ואל תתנו דומי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהילה בארץ" (ישעיה ס"ב). החתם סופר פירש פסוק זה ואמר, שהבכי והצער של אבלי ציון המתאבלים על החורבן הוא עצמו הגורם ומזרז את בנינה של ירושלים. כמאמרם של חכמינו ז"ל (תענית ל') שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, "יזכה" לא נאמר, אלא "זוכה ורואה" – כי באבלו תורם הוא בפועל לבנינה בהווה, ונדבך ולנדבך מצטרף עד שיקויים בנו: שמחם בבנין שלם.

על העדר בכי וצער על ירושלים כראוי, נאמר בחז"ל על הפסוק בישעיה (י"ט) "ציון היא דורש אין לה" ופירשו חז"ל: מכלל דבעי דרישה, הרי שחייבים אנו לדרוש ולהתאבל על ירושלים ואין לנו ליפטר מפני מיעוט כוחנו.

האדמו"ר הקדוש רבי ישראל מרוז'ין זי"ע סיפר פעם לחסידיו על איכר, בור ועם הארץ שבא לעיר הגדולה להיות שם בראש השנה. בהיכנסו לבית הכנסת בבוקר לתפילת שחרית ישב והביט נכחו, מבלי שתהיה לו יכולת כלשהי להתפלל או לדעת מה הציבור עושה בשעה זו. כשהגיע הציבור לתפילת שמונה עשרה, אחז רגש התעוררות בלב המתפללים והם החלו להתייפח. לא הבין הכפרי ותמה בליבו- על מה ולמה בוכים הם? הלא שום קטטה לא פרצה ביניהם, וכל אסון לא ניחת על ראשם מאז החלה התפילה?! חשב הכפרי וחשב, ולבסוף הגיע למסקנה אין זאת אלא שהם בוכים על שהתפילה מתארכת יתר על המידה, ובטנם רעבה שהרי מהבוקר לא בא לפיהם כל דבר מאכל. רעבים הם אפוא! מכיוון שגם הכפרי היה רעב, הצטרף לקהל ובכה גם הוא.

בנתיים הסתיימה תפילת שמונה עשרה, והמתפללים חדלו מבכיים. שוב עוררה התנהגות המתפללים את תמיהת הכפרי הרי איש מהם לא אכל בינתיים דבר ורעבונם אך הוסיף וגבר, ומדוע איפה הפסיקו לבכות?

הניח הכפרי את ראשו בין כפות ידיו והתעמק בהרהוריו, כשפניו לובשות ארשת רצינית. לפתע נזכר כי קודם שעזב את בית מארחו, בדרך לבית הכנסת, הבחין בעקרת הבית המניחה בתוך סיר החמין נתח בשר קשה, הדורש בישול איטי וממושך. בשר זה, ככל שהוא מתבשל נעשה רך וטעים יותר. זו אפוא הסיבה שהמתפללים פסקו מבכיים, אמר הכפרי בליבו, שכן הם נזכרו בבשר המתבשל לאיטו, והוא משתבח והולך ככל שהתפילה מתמשכת. השתכנע גם הכפרי עצמו כי אין הצדקה לבכי, לעת עתה, נתקררה דעתו והוא חדל מלהצטער ולבכות.

כעבור שעה החלו התקיעות ולפתע פתחו המתפללים בפרץ חדש של בכי. הפעם הבכי היה קורע לב ממש. הכפרי, רעב ומותש, התחיל לחשוב מחדש בניסיון לרדת לעומק דעתם של המתפללים. על מה הם בוכים עכשיו? שאת את עצמו. אימץ הכפרי את מוחו עד שלבסוף התיישבה תמיהתו- אמנם הבשר יהיה טעים ורך יותר ככל שיתארך בישולו, ובכל זאת, כמה אפשר לחכות?!... הצטרף אף הוא אל בכי המתפללים. סיים הרבי את סיפורו, קם ממקומו ושב לחדרו.

אך יצא הרבי החלו החסידים לדון בסיפור ובמוסר ההשכל שבצידו. הם הבינו שסיפורו של הרבי אינו אלא כמשל ללמדנו מוסר השכל. והנמשל: אמנם ככל שהגלות מתמשכת תהיה הגאולה גדולה יותר ומופלאה יותר, אבל סוף כל סוף, המצב הזה, שעם ישראל סובל ונרדף שנים רבות כל כך, מוכרח לבוא לקיצו, שהרי כפי ששאל הכפרי הפשוט, כמה זמן אפשר לחכות?!

בעמדנו שוב בימי בין המצרים, כדברי הנביא: "עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו", השוד והשבר גדולים, צרה גוררת צרה, קולות של קושי כלכלי ומצוקה קשה במחנינו ויושבי הארץ עטופים פחד ואימה מפני אויבינו. חובתנו כפולה ומכופלת לדרוש לציון, להתאבל, לבכות ולזעוק: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימנו כקדם".