ההתנתקות מהבית ומחאת הדיור

דווקא עכשיו, שש שנים לפינוי, כשסוף סוף בונים לנו בתי קבע, מתחיל מאבק מצוקת הדיור. הצטרפות של הימין הדתי למחאה תעניק לה רושם חזק יותר.

מולי אלדר , א' באב תשע"א

מולי אלדר
מולי אלדר
ערוץ 7

צחוק הגורל. קודם איבדנו את הבית, הוצאנו ממנו בכוח וצפינו בדמעות כיצד מחריבים אותו ואת כל מה שהיה סביבו. אחר כך היטלטלנו חודשים בבתי הארחה ומלונות, שאינם מתאימים למגורי משפחות לטווח ארוך, ולבסוף הגענו אל הקראווילות. אותם יצורי כלאיים, שהפסימיים שבחבורה חשבו שנגור בהם שנתיים וחצי לכל היותר, והיום אנחנו מציינים בהם כמעט שש שנים.

אז למה צחוק הגורל? כי דווקא עכשיו, רגע לפני שההורים שלי ורוב חבריהם ממושב גני טל מסיימים סוף סוף לבנות את בתי הקבע שלהם, מתחיל כאן מאבק על מצוקת דיור. כאילו אף פעם לא תהיה התאמה בין הבעיות שמעסיקות את החלקים השונים בציבור הישראלי. אבל חייבים שתהיה התאמה. כי יש נושאים שהם מעבר למחלוקת המדינית בין ימין ושמאל, ומעבר למחלוקת בין דתיים לחילוניים.

נכון לעכשיו הציבור הדתי לאומי לא נוטל חלק בולט במחאה, בלשון המעטה. אנשים מתלוננים שהשמאל השתלט על המחאה, ואין להם עניין לשתף עם זה פעולה. וזה כל כך חבל, כי הציבור הזה, שהיה כל כך מאורגן במאבק נגד הפינוי, שיצר שרשרת אנושית של קילומטרים ארוכים, והפגין מחאה דמוקרטית לעילא ולעילא, יכול וצריך להצטרף למחאה החברתית החדשה. הכי קל זה להמשיך להשתבלל בקונכייה. לשלב ידיים ברוגז, ולהגיד – זה לא קשור אלי.

זה קשור אליכם. למי שטרם הפנים, זו איננה מחאה של תל-אביביים מפונקים, זו מחאה על כך שאי אפשר לתכנן כאן עתיד, כי אי אפשר לחסוך כאן שקל. דווקא אנחנו, מפוני גוש קטיף, שיודעים היטב אילו השלכות עלולות להיות לקפריזה של מי מאלו המושכים בחוטים, ויהיו אלה חוטים פוליטיים או כלכליים (או שניהם יחד, כמו שהמציאות נראית לאחרונה), מוכרחים להתקומם נגד המצב שבו מספר זעום של משפחות עשירות קובעות את מהלך חיינו בהינף עט או בשיחת טלפון לכנסת.

הצטרפות של הימין הדתי למחאה תעניק לה רושם חזק יותר של מחאה עממית אמיתית, כזו שמייצגת את כל הגוונים של מעמד הביניים. במצב כזה, יקשה על גורמי שמאל פוליטיים לנצל את התסיסה לטובתם כדי לנסות להפיל את הממשלה. מנגד, הממשלה עצמה תיווכח שהמצוקה אמיתית ואיננה נובעת מניסיון ערמומי להשיג רווח פוליטי, וממילא תתייחס אליה יותר ברצינות.

אבל הימין הדתי צריך להצטרף למחאה הזו לא רק משום שהיא נוגעת גם לו. הוא צריך להצטרף, משום שזו אולי ההזדמנות הכי גדולה להשפיע על הציבור הישראלי. הרבה יותר גדולה ממה שהיה בתקופה שקדמה לפינוי, שבה גם מעבר מדלת לדלת, מסתבר, לא השפיע.

דומה שמאז הפינוי הימין הדתי מדשדש. אמירות ברורות לא נשמעות מכיוונו בשום נושא, אולי משום שאין מנהיגות מסודרת שמלכדת סביבה את המגזר. התוצאה היא התרחקות הולכת וגוברת מדעת הקהל הכללית, וכך עתיד היישובים ביהודה ושומרון בסכנה גדולה. כעת עומדת בפתח הזדמנות יוצאת דופן ליצירת תקשורת בלתי אמצעית עם ציבור שמלא בדעות קדומות וסטריאוטיפים שגויים ביחס לדתיים בכלל ומתנחלים בפרט. כמי שיצא מגוש קטיף וחי כעת בלב תל אביב, אני מתוסכל כל פעם מחדש לנוכח חוסר ההיכרות שיש בין הקבוצות, ומתוסכל עוד יותר מכך שאני לא מוצא בכלל עניין של מי מהצדדים לנסות להבין את העמדה של הצד השני.

על דורו של אחאב נאמר ש"היו יוצאים למלחמה ונוצחים" משום שחרף כל חטאיהם, לא דיברו רע זה על זה. סוף סוף יש אפשרות לעמוד כתף אל כתף ולצעוק ביחד נגד עוולות משותפות. מתוך העמידה המשותפת הזו אפשר להכיר אחד את השני, לראות את הטוב שבכל צד, ולצמצם את ההסתכלות השלילית. אולי אני תמים, אבל מי יודע, אולי בזכות זה ננצח בכל האתגרים הלאומיים שלפתחנו.

חברים יקרים, שרדנו את ההתנתקות, בואו לפחות נמנע את הניתוק.