אבלות על החורבן בימינו

עיקר האבלות בימינו צריכה להתמקד בחסרון המקדש, ולא בצרות.

הרב רא"ם הכהן , ב' באב תשע"א

הרב ראם הכהן
הרב ראם הכהן
שלומי שלמוני

שאלה: מה היא המשמעות של אבלות על החורבן בזמנינו כשבס"ד חזרנו לארצנו וישנו שלטון יהודי?

האבלות בדרך כלל הינה על החלל עצום שנפער בהסתלקות אדם קרוב. ביחס לחורבן הגמ' ביבמות (מב,ב) מגדירה את האבלות "אבלות ישנה" - אבלות על חלל שאף פעם לא חווינו את מימושו.

בהתבוננות בקינות ובמגילת איכה, העיסוק ברובו אינו בהעדר המקדש אלא בתוצאות הנוראות של החורבן. ב"ה, בס"ד גדולה, תקומת מדינת ישראל הפקיעה הרבה מהתוצאות הטרגיות של החורבן אף על פי שגם היום לא חסרים סיבוכים שהינם תולדה מן החורבן. ברם, עיקר האבלות בימינו צריכה להתמקד בחסרון המקדש, ולא בצרות.

הגמ' בתענית (ל,ב) עוסקת במי שאינו מתאבל על ירושלים:
תניא אידך: רשב"ג אומר: כל האוכל ושותה בתשעה באב כאילו אוכל ושותה ביוה"כ. רבי עקיבא אומר: כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם. וחכמים אומרים: כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה, שנאמר (ישעיהו סו) שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה.

רשב"ג מדמה אכילה בתשעה באב לאכילה ביוה"כ. נלענ"ד שעניינו של יום הכיפורים הוא כפרה על המקדש והתקשרות של עם ישראל עם הלוחות המונחות בארון בקודש הקדשים, והאוכל ביוה"כ כופר בהתקשרות הזו. אבלות תשעה באב הינה על חורבן התורה, כפי שדורשת הגמ' בחגיגה (ה,ב):  "ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה'", אמר רבי אלעזר: שלש דמעות הללו למה? אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ישראל שגלו ממקומן. ואיכא דאמרי: אחת על ביטול תורה. בשלמא למ"ד על ישראל שגלו היינו דכתיב כי נשבה עדר ה'. אלא למ"ד על ביטול תורה, מאי כי נשבה עדר ה'? כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה".

נלענ"ד שביאור 'ביטול התורה' הוא אי-חיות התורה שמהווה את מקור החיים של העולם. העדרו של המקדש מהווה הפסקת החיים השלמים של עם ישראל ושל העולם כולו, שכעת חי חיים מצומצמים בלבד. חכמים אומרים שמי שאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה מכיוון שעיקר האבלות על ירושלים נובעת מהבנת החסרון של מקור החיים. ממילא, אדם שאינו מבין את חסרון החיים ללא מקדש וללא תורה שחיה במלוא יפעתה, לא יזכה לראות בשלמות העולם היונק את חיותו מן התורה המונחת על אבן השתיה שמשם הושתת העולם.

נתנה ראש ונשוב לתחילת דברינו. אף על פי שבכלים הלכתיים האבלות מוגדרת כאבלות ישנה, עיקר האבלות הינה על המקדש השלם, המתואר בנבואות יחזקאל, חגי וזכריה ומהווה את חיות העולם, ולא על הבית השני שהיה "בית חרוב" עוד לפני שנחרב והעיקר היה חסר בו, כמתואר בגמ' ביומא (כא,ב): אמר רב שמואל בר איניא: מאי דכתיב (חגי,א) "וארצה בו ואכבד", וקרינן 'ואכבדה' מאי שנא דמחוסר ה"א? אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוה"ק, ואורים ותומים". ובמדרש תהלים דורש ר"א: "כל דור שאינו נבנה בימיו מעלה עליו כאלו החריבו, מ"ט לפי שלא עשה תשובה".

לאור הדברים האלו נלענ"ד שבשלושת השבועות יש ללמוד בעיון רב את סוגיות הקודש והמקדש ולצייר בדמיוננו עולם שלם שבו המקדש, כשבמרכזו הלוחות והתורה, מהווה את מקור החיים על כל משמעויותיו ולהתפלל מתוך כיסופים עזים: "ותחזינה ענינו בשובך לציון ברחמים".